על פרחים ומלאכים

בתערוכה "יום קצר בלוסט אנג'לס" לא תמצאו כוכבים הוליוודים, גם לא וילות עטופות צמחייה. מה שתמצאו זה את אירית חמו שוזרת על הנייר תפרחות צבעוניות מרהיבות, ואת הטבע שעובר אצלה עיבוד. זהו טבע מלאכותי הגזור מירחוני תיירות וספרי גננות, הוא נראה כמו הכלאה בין סט תפאורה מרהיב ובין שימוש בשפה חזותית של מלאכת יד (ברכות גזורות, פרסים) העוברת מתיחת פנים קונספטואלית.

הטבע עובר שחזור (צילום: יגאל פרדה)

בטקסט התערוכה כותב הסופר דרור בורשטיין על פעולת הגזירה כמעין קטיפה: "חמו מצליחה כנגד כל הסיכויים לגאול את הפרח שהומת ולשתול את גווייתו מחדש בקרקע של מצע התמונה". חמו מדברת בעבודות, כפי שצוטט באותו טקסט התיאורטיקן נורמן בריסון, "על מעשה האמנות ופחות על מקורם של הפרחים בטבע".

חמו בעצם מבקשת לדבר על פעולת החיקוי, על הכפלות וכפילים. היא בוחנת את ה"רימייק" של הדימויים; כיצד הם מופיעים ומיוצגים בכל פעם מחדש. דווקא המאמץ העצום שלה לייצר את היופי המושלם חושף את הסדקים (תרתי משמע) ואת חוסר היכולת שלה לאחוז בשלמות הזאת, ממש כמו בפרחי הוניטס וסימני הנבילה שהם מכילים. השלם הפגום ניכר גם בקולאג' של צמרות עצים בו היא משאירה רווח של נייר.

בין המרהיב לחיקוי

החזרה האינטנסיבית של חמו מוכרת מעבודות שלה בעבר; בספר אמן היא העתיקה בנייר קופי כחול חוברת נופש ותיירות וירחונים של מועצת החלב. גם שם היה קיים העיסוק באוטופי והכמיהה אל המקום האידיאלי תוך הסתפקות בחיקוי שלו. עתה, לאורך כל התערוכה, היא נעה בתנועה קיצונית בין המרהיב לחיקוי שלו, כאשר הגזירה שלה היא גם פעולה של החסרה, רדוקציה, פשרה ו-ויתור.

נעה בין קטבי דימוי הפרח (יגאל פרדה)

חמו נעה בין שני הקטבים גם דרך הצגת הנגטיב של דימוי הפרח; כשהיא מפזרת אבק סביב מגזרות פרחים, היא מייצרת משטח לבן גדול שעליו חורי פרחים לבנים המוקפים נגטיב אבק אפרפר שהצטבר סביבם.

העיסוק באבק היה קיים אצלה גם בעבר; חמו מילאה מסגרת עץ בצמר אבק של מכונות ייבוש ופיזרה עליו שכבת אבק. ואז היא נשכבה על מזרון האבק  והטביעה בו את הגוף שלה. גם שם וגם פה מדובר בעיסוק בזמן ובהתכלות, תוך שימוש בפרגמנטים וחלקיקים קטנים, אבל כאן במקבצי הפרחים לא קיימת ההטבעה והצריבה של הגוף .

חוזרים לקולאז'

בשנים האחרונות, עם גל החזרה והביקור בסגנונות אמנותיים מן העבר, חוזרים אמנים עכשוויים

לטכניקת הקולאז'. החזרה לקולאז' באה לעיתים בשם אג'נדה אנטי-קפיטליסטית. גם אם אין בתערוכה של חמו אג'נדה ביקורתית מובהקת (וכנראה שאין) היא איכשהו קורצת לתעשיית האמנות, ולצורך לספק מוצר יפה, והיא מודעת לכך שהיא מספקת יופי סלוני לקהל הרוכש את העבודות.

לסיכום, אפשר לומר כי הקולאז' של חמו מבקש לשתול על הנייר תפרחות המצביעות על המלאכותי, על מראית העין, ועל המגבלה של האובייקט האמנותי המבקש להיות בעל קסם ויופי.

• אירית חמו, "לוסט אנג'לס", גלריה עינגע, הרכבת 2 תל אביב, מוצגת עד ה-7 לאפריל