השדיים הם הגבול

החודש קיבלנו שתי שאלות הנוגעות לגוף האדם. על הראשונה מביניהן חתום הקורא ליאור נעמן, שרק בזכות קשריו עם העורך ליאור נעמן לא נכנה אותו כאן אדם דוחה הסובל מסטייה חמורה, שהוא גם הרבה פחות טוב בפוקר ממה שנדמה לו: "האם אישה מניקה שנקלעת לאי בודד, ללא מים או מזון, יכולה להתקיים לאורך זמן על חלב האם שלה בלבד?".

פנינו לאורלב לוי־ניסנבוים, דוקטור לביולוגיה תאית ומולקולרית, שמיד ביקש רגע כדי לדמיין את המצב. כשסיים, אמר בצער שלא ממש: "חלב אם מכיל כמויות גדולות של חלבונים, ויטמינים ומינרלים. לכאורה ארוחת שחיתות - שלא לדבר על הכלים הנאים שבהם היא מוגשת - אבל זה לא יקיים את האם ההיפותטית הזאת לאורך זמן".

רקמת שד של אישה מניקה מייצרת חלב בלי הפסקה החל מסמוך ללידה, וכל זמן שהיא נחשפת לגירוי על ידי פעולת היניקה של התינוק. לכאורה, אם אין תינוק על האי, אז מהר מאוד גם לא יהיה חלב (והמדקדקין יוסיפו שגם להפך). כמובן שאישה בעלת מוטיבציה מספקת תוכל להמשיך את ייצור החלב באמצעות חליבה עצמית, אבל גם בתרחיש אידיאלי - שבו האישה מגיעה לאי כשהיא שבעה לגמרי, וכשהשדיים שלה גדושים לגמרי - סיכוייה לשרוד על החלב לבדו לא מאוד גדולים, וליתר דיוק, אפסיים.

"בלי פרצופים, זה כבר דייט שלישי" (צילום: גטי אימג' בנק)

כמות החלב בכל שד נעה סביב ממוצע של 100 מ"ל - בערך כוס אחת של חלב בשני השדיים גם יחד. במונחי ערך תזונתי מדובר בכ־150 קלוריות, שהן כשמונה אחוזים מהצריכה היומית של אישה ממוצעת. ומאחר ששמונה אחוזים מתוך יממה הם 115 דקות, התוספת שייתן חלב האם לתוחלת החיים של האישה על האי היא בערך שעתיים. לא להיט גדול. ומה לגבי החלב החדש שנוצר כל הזמן בשדיים? גם הוא לא נותן לאישה יתרון משמעותי על פני גבר שנמצא במצב דומה. יתרה מזאת, קרוב לוודאי שהמניקה תוכל לשרוד פחות טוב על האי מאשר גבר, מכיוון שהיא צריכה להשקיע הרבה מאוד אנרגיה בייצור החלב. ובסופו של דבר, הרווח משתיית החלב לא יכול להשתוות לאנרגיה שהגוף משקיע בייצורו. מכאן שהאישה תגיע למצב של הרעבה עוד לפני הגבר, ורק אז ייפסק ייצור החלב לחלוטין. ובאמת תודה, ליאור, על שחשפת אותנו למידע הזה.

שאלת הכיצד־פועל־גופך השנייה של החודש הגיעה מאלכס ומיואב, שרוצים לדעת למה הרגל מתחילה לרעוד אחרי שיושבים בתנוחה אחת הרבה זמן. ובכן, מסביר ד"ר לוי־ניסנבוים־הייתי־צריך־לטרוק־לכם־אחרי־השאלה־הראשונה, מדובר למעשה במנגנון הגנה. כשנשענים על הרגל במשך הרבה זמן מופעל לחץ על כלי הדם והעצבים - מה שפוגע בזרימת הדם הסדירה ומונע העברה של גירויים עצביים־תחושתיים למוח. אם נישאר באותה תנוחה כמה שעות, עלול להיווצר נמק ונזק בלתי הפיך לעצבים באזור.

הדקירות הלא נעימות ברגל ה"רדומה" הן בעצם מסרים מבולבלים שמגיעים מתאי עצב היסטריים. חלק מהתאים מפסיקים לגמרי לשגר מסרים למוח, ואחרים משגרים מסרים בחוסר תיאום מוחלט. המוח מפרש את האותות האלה כסכנה, ובתגובה מורה לרגל לזוז, לשנות תנוחה ולהקל את הלחץ. אבל בגלל שהעצבים חסומים חלקית, המוח לא נותן פקודה ספציפית, שעלולה להיתקע בדרך אל הרגל, אלא מעביר הרבה אותות מוטוריים בבת אחת - מה שגורם לרעידות. נסכם, אם כך, את עיקרי הדברים: הבוס שלנו מגעיל.

כמעי המתגבר

האם שתיית קולה עוזרת לגוף להתגבר על שלשול? לא, כי הסביח ההוא לא התיישב לנו טוב

קורא אחד - שמעדיף לא להזדהות, ובצדק - קיבל מהרופאה שלו המלצה לשתות קולה נגד שלשול. במקום לשאול אותה מה נהיה, הטמבל הזה העדיף לחכות עם זה כמה חודשים טובים ולקבל תשובה דווקא מאיתנו. לכו תבינו אנשים. אנחנו מצידנו הלכנו עם זה לתזונאי צחי כנען, שסיפר לנו את כל מה שיש לדעת על השלשול.

כה אמר כנען: שלשול לא מסתכם בכאבי בטן ובגועל נפש כללי. הוא גם גורם לגוף לאבד הרבה נוזלים, ומינרלים כמו אשלגן, נתרן וזרחן. אם זה לא מספיק, אז כיוון שבזמן מחלה אין תיאבון ולא אוכלים מי יודע מה, הגוף לא מקבל מספיק קלוריות. עכשיו, בגלל שקולה (בצורתה המקורית, כן? לא בגירסת הדיאט) היא משקה עשיר בכל הנ"ל, נהגו בעבר להמליץ על שתייתה כדי להחזיר לגוף במכה אחת את כל מה שחסר לו. אגב, אותו היגיון תקף גם לספרייט ולפאנטה. אלא מה, בדיעבד מתברר שהערך הרפואי של הקולה הוא מיתוס לא הכי מבוסס.

רמת המינרלים והסוכרים בקולה היא אמנם גבוהה, אבל עדיין לא מתקרבת לרמה הקיימת בדם. לכן במקרה של שלשול עדיף לשתות מים רגילים, ולקבל את השאר ממזונות קלים לעיכול וקשים על הנשמה כמו אורז, בננה, נקטר תפוחים וצנימי לחם לבן. אם השלשול ממש חריף, מומלץ לשתות נוזל איזוטוני, שיש בו מינרלים ברמה שתואמת לזאת של הדם. אה, והיינו מתרחקים מהשווארמה ההיא.