גול עצמי לליברפול

תערוכת "Imagine Liverpool" שנפתחה היום (א') בדיזינגוף סנטר היא לא תערוכת אמנות, אלא אם כן נכנסים לדיוני עומק מנופחים על מהי אמנות ומגיעים למסקנה שכל דבר הוא אמנות, אם הגדרנו אותו כאמנות. זו כן תערוכה עם אג'נדה, אבל היא בעיקר תיירותית.

בעקבות סקר עולמי הגיעה אגודת התיירות הליברפולית למסקנה חד משמעית וממש לא מפתיעה: כששואלים אנשים ברחבי הפלנטה על ליברפול, שני דברים בלבד קופצים להם לראש: הביטלס וקבוצת הכדורגל המקומית ("ליברפול" ולא יריבתה העירונית, הכחולה והחיוורת "אברטון").

מקרטני. מושך תיירים (צילום: פול זלצמן)

כדי לחזק את הקשר האסוציאטיבי הרופף וכדי למשוך עוד תיירים כמובן, הוחלט על תערוכת צילומים שמציגה את העיר הרב גונית, מלאת האמוציות והניגודים דרך שתי אספקלריות בלבד: לתת לאנשים את מה שהם מכירים ואוהבים ולא לרגע להרחיב מעט את היריעה.

ליברפול היא אחת הערים היותר יחודיות בבריטניה ובעולם. היא תמיד ניהלה דיאלוג מתוח עם לונדון,

כשמצד אחד היא חשה רגשי נחיתות אדירים כלפיה (גם בגלל יחס מזלזל מצד הממסד ששוכן בלונדון), ומצד שני מעולם לא רצתה להיות לונדון, קרה ומנוכרת. במשך השנים הממסד הדביק לתושביה כינויי גנאי, מסקאליס עד לסקאוזרס, וקיפח אותה תקציבית, במיוחד בשנים שהממסד היה שמרני-תאצ'ריסטי וליברפול היתה מזוהה עם מעמד הפועלים.

בכל זאת, לרגע, עוד מהמאות הקודמות, ליברפול מעולם לא היתה מסוגרת. כמו ערי נמל אחרות, היא תמיד היתה פתוחה לכל ההשפעות שהגיחו מהים כמו רוחות מלטפות. היא סחרה בעבדים וקלטה הגירה אירית, וחלקים ממנה אף היגרו לאמריקה וחזרו.

כמו כן, ליברפול היא ממש לא רק הביטלס, אפילו לא מבחינה מוזיקלית: היה שם את זרם המרסיביט וסצנה חזקה מאוד באייטיז (אקו והבנימן, פרנקי הולך להוליווד, להק שחפים, OMD ועוד) ואחר כך הרכבים כמו ה"להאס" ואפילו סצינה אלקטרוקלאשית עם ליידיטרון.

רגעים של היסטוריה. טרי מקדרמוט חוגג גול (צילום: יחסי ציבור)

יש בה גלריות מאוד חשובות כמו גלריית טייט לאמנות מודרנית, גלריית ווקר והמוזיאון הבינלאומי לעבדות (יש ערים שמדחיקות אשמה, יש כאלו שמוכנות להתמודד איתה). ויש גם מרכז יהודי ונמל מוצף מעבורות. ובטח גם כמה קניונים. נכון, יש בה גם רובעים לא נעימים כמו "טוקסיית'" שאם תגיעו לשם עם מכונית, סביר להניח שהיא תתאדה כמה שניות אחרי שתחנו. אבל זה יש בכל עיר, כמעט. 

לנגד עיניים שטחיות

אז למעשה התערוכה הזו היא ליברפול כפי שהיא משתקפת בעיניים בינלאומיות שטחיות, לא כפי שהיא באמת. נכון, אי אפשר להציג עיר כפי שהיא באמת דרך צילומים, כי תמיד משהו יבוא על חשבון האחר. בכל זאת, קשה להימנע מהתחושה שהתערוכה יוצרת מראה מעט פלקטי, סוג של תדמית מכובסת, ובכך ליברפול מבקיעה לעצמה סוג של גול עצמי.

ביל שנקלי. יש אומרים כדורגל הוא עניין של חיים ומוות, אני אומר שזה יותר מכך

כי נראה שאם הבית בו גדל ג'ון לנון או שדרת פני ליין לא ממש עושים לכם את זה כי אתם בכלל פריקים של "רולינג סטונס", וגם מעדיפים רחמנא ליצלן את מנצ'סטר יונייטד, כנראה שאין לכם מה לחפש בעיר הזו. וזה לא ממש נכון.

ולמרות הכל, עדיין, יש משהו נעים בגלריה למרות תצוגה קלאוסטרופובית בדמותו של דיזינגוף סנטר בתל אביב. הקירות והחללים מינימליסטיים, בנויים על בסיס לבן ואדום (צבעי הקבוצה) ובכניסה שוטף אותך לופ של שירי ביטלס.

כצפוי, שירים קלאסיים, פופולריים, שלא לומר פופוליסטיים, ולעולם לא נניח "Tommorow Never Knows" או "Blue Jay Way", שדווקא מתאימים לצילומים של פול זלצמן שצולמו ברובם בתקופה ההודית של הביטלס: עם המהרישי, בלי המהרישי, עם חומרים טבעיים, בלי חומרים טבעיים, עטופי סדינים, מסולסלי זרי פרחים, מבט זגוגי בעיניהם ומשב של שאנטי על הווייתם. חלק מהצילומים מוכרים, גם אם רק בזכות תחושת הדז'ה ווה. 

מקרטני ולנון זגוגי מבט (צילום: פול זלצמן)

זה לא הסיפור בחלק של הכדורגל. כדי למשוך קהל ישראלי נוצרה נוכחות מוגזמת מדי של יוסי בניון, רוני רוזנטל ואבי כהן, כאילו הם שלושת הטנורים בהיסטוריה של הקבוצה, ובכל זאת צולמו שם גם אייקונים כמו קני דלגליש וג'יימי קראגר וג'ון בארנס. מוזרה היא נפקדותו של סטיבן ג'רארד, אולי הסמל הכי ליברפולי שקיים היום, בכדורגל ומחוצה לו.

החלק החזק של התערוכה הוא בצילומי שחור-לבן: שם רואים מקטעי היסטוריה בתוך פלורואיד, שם רואים את בילי לידל, אגדה מימי טיכו, שבגללו כונתה הקבוצה "לידלפול", שם רואים את ביל שנקלי, מנג'ר כדורגל, אבל גם ממטרה של אמרות שפר כמו: "יש אומרים שכדורגל זה עניין של חיים או מוות, אני אומר שזה הרבה מעבר לכך". ומי שבאמת רוצה להכיר את העיר על רבדיה, מורכבויותיה וצבעיה, יצטרך לבקר שם או לחכות לתערוכה אחרת.

• Imagine Liverpool - דיזנגוף סנטר, קומה 3 בבניין הדרומי, תל אביב. 5-27 באפריל, 10:00-21:00.