ילד רע זה רק טקטיקה
האם ילד רע באמנות הוא רק תקופה, וכל אמן בעצם רוצה להיות מחובק על ידי הקהל והממסד? דוד וקשטיין, עידו בראל ואורית חסון ולדר מנסים לענות על השאלות האלו
"רק אל תגידי לי שתומרקין הוא הילד הרע שוב", אומר דוד וקשטיין, ממנהיגי מרד הסטודנטים בבצלאל ב-1977 וכיום אוצר הגלריה באורנים. "בין האמנים אין ילדים רעים. מי שממציא לבד דברים, מתחיל תמיד ממקום של צעקות ואחר כך צריך שיחבקו אותו. אני מדבר על חיבוק שמכיר בקיום שלך וגם על חיבוק פיסי שקשור לכסף: בנק הפועלים, בנק לאומי או מפעל הפיס. לבד אתה לא יכול לעשות דברים. אם אתה ילד רע זה בדרך כלל לפרק זמן, זה רגע טקטי בקריירה."

עוד פעם תומרקין? (צילום: אלכס קומוליסקי)
ההכתרה בתואר "הילד הרע" נוגעת תמיד בשאלות סוציולוגיות וקשורה במרד נגד ממסד המיוצג על ידי אקדמיה לאמנות, גלריה, מוזיאון או שלטון באשר הוא. האם התואר "ילד רע" תקף עדיין בעולם האמנות? האם אמן יכול להישאר "רע" לאורך זמן, או שהאהבה וההכרה שהוא מקבל משקיטים את יצריו הסוערים?
וקשטיין אומר כי "ילד רע" לעולם רוצה להסתדר ולהתיישר אל מקום בו יהיה דיבור, קהל אוהדים
ואיצטדיון. "ילד רע" לדעתו הוא זה שמרגיש שלא קיבל מספיק מהעולם. "מה שטוב בילד רע זה שהוא עוזר להמצאה ולחידוש האמנותי. אחרי שלב התקיפה והפציעה שלו, מגיע השלב בו הוא נותן משהו לעולם ועובר התרככות והתפייסות".
על רפי לביא ז"ל אומר וקשטיין כי "היה הילד הרע הכי טוב שהוא מכיר". לדעת בראל, לביא היה אמנם ילד, אבל לא ילד רע. לעומת זאת, יגאל תומרקין ומשה גרשוני הצליחו תמיד להיות מחוץ לממסד". אחת התערוכות שאצר גרשוני ב- 1999 במוזיאון ישראל הציגה תצלומי עירום שלו ושל בן זוגו האמן זוהר קניאל.
גרשוני הגיש אז צו מניעה נגד הרצון לצנזר את התערוכה. דוגמה נוספת למתח עם הממסד (במקרה הזה מול משרד ממשלתי ) היא ביטול פרס ישראל - פרס שאמור היה להיות מוענק לו על ידי שרת החינוך דאז לימור ליבנת . גרשוני ה"ילד הרע" סירב להגיע לטקס הענקת הפרס, ולא הסכים להכיר בממשלה ובראש הממשלה שכיהן אז - אריאל שרון.
רק קולקטיבים רעים?
אולי בעצם האפשרות להיות "ילד רע" שמורה באמנות העכשווית רק לקולקטיבים - ילדים וילדות רעים המבצעים מהלכים והתערבויות פוליטיות המפרות חוקים? דוגמה להתערבויות רבות כאלו היו בתערוכה "רדיקלים חופשיים", שאצר במרכז לאמנות דיגיטלית ב-2007 אייל דנון. בתערוכה הוצגו עבודות של אמנים אקטיביסטים הפורצים את גבולות שדה האמנות, ופולשים לשדות אחרים בשם ההתנגדות לכלכלת השוק של האמנות.

מיצג של ליכטנברג מתוך "צבע טרי" (צילום: ירון אטר)
בארכיון הוידיאו של המרכז מצוי סרט של קולקטיב אמנים אקטיביסטים בשם " The Yes Man". הסרט מתעד פריצה לשידור של אמן מהקבוצה, שהתחזה במהלך שידור חדשות ב-BBC למנכ"ל חברה. בשידור חי הודיע האמן כי הוא עומד לפצות ב-12 ביליון דולר נפגעי אסון שאירע 20 שנה קודם בהודו.
על ערנות פוליטית שכזאת מדבר אולי גם עידו בראל, ראש המחלקה לאמנות באקדמיה בבצלאל. בראל מדבר על הרצון שלו ליצור סטודנטים מרדנים, פוליטיים, חברתיים ופלורליסטים. הוא מביא דוגמה מפרויקט שהוצג באירוע "צבע טרי" האחרון, בו שכר האמן טמיר ליכטנברג את שירותיו של צייר סיני כדי לצייר את חברה שלו.
הפרויקט ביקש לבחון יחסי אמנות וכסף בהקשרים של מדינות עולם שלישי וגלובליזציה, ולבחון את מעמד האמן כאחד שמספק שירותים. הפרויקט הוא דוגמה מוצלחת לאפשרות עבודה עם סט חוקים שמכתיבים גורמים כלכליים, והצבת שאלות החותרות נגדם.
פוליטיקה, התערבויות והשגות גבול
כאמור, בשנים האחרונות מופיעים "ילדים רעים" בקבוצות ולא רק בבודדים ומבצעים התערבויות אמנותיות (interventions) - פעולות פוליטיות, הפרעות והשגות גבול במרחבים ציבוריים. בראל מזכיר פעולה אמנותית שהיה לה עד בביקורו האחרון בניו יורק. התערבות שפלשה לפרק זמן קצר לרקמת החיים של שכונה עשירה בניו יורק.
"נערות הגרילה צעדו חמושות בחליפות של שפן, כשהן אוחזות בשלטים הנושאים את הכתובות: 'אמנים ספרו לילדיכם מה זאת אמנות'. מצדו השני של השלט כתבו 'אמנים צריכים לעשות מלאכות בזויות כדי להתפרנס', כשהן רומזות לפעולה של הנפת השלטים עצמה.

ליכטנברג לקח פועל סיני (צילום: יניב פליישר)
ב-1994 התקיימה בניו יורק תערוכה בשם "ילדות רעות" שעסקה, איך לא, בנושאים פמיניסטים, והתכתבה עם הצו החברתי להיות ילדות טובות. בראל חושב כי "דווקא היום לבנות יש יותר מקומות למרוד, כי החברה הגברית מקבלת הכל כמעט חוץ מטראנסג'נדר. ראיתי כבר ילדות דתיות שחוזרות בשאלה, מתנחלות שהולכות שמאלה וערביות שיוצאות נגד הבית המסורתי".
דנון עצמו כותב בטקסט התערוכה "רדיקלים חופשיים" על המקום של האמן כפושע, כוונדליסט וכגנב. הדרך
היחידה לפעול על פי אותם אמנים שהציג בתערוכה צריכה להיות רדיקלית, על מנת שלא יהפכו לחלק מהעשייה התרבותית. שהרי זו תאומץ קרוב לודאי (כמו במקרים בעבר של תנועות אוונגרד) על ידי התקשורת ותהפוך מיד לסחורה ולמותג של חופש ומקוריות.
דומה ששאלת הילד הרע לעולם סובבת סביב כסף. הילד הרע נע בגלים מהתקרבות להתרחקות, זקוק לחומה ולאורה של שמש הממסד ולכסף שהיא מספקת. ובעניין הכסף שווה לראות תערוכות שאצרה גילית פישר, ומוצגות בימים אלה בשתי גלריות בתל אביב. האחת ב "5 מקום לאמנות" והשנייה "בגדה השמאלית", שתיהן בוחנות דרך דימויים היבטים שונים ורחבים המקושרים לכסף. אל תדאגו, ילדים רעים לא תמצאו שם.