היא ספרה את השניות בדרך חזרה הביתה
העיניים שלה נטו להיעצם. העייפות שוב תפסה אותה. הפעם זה היה גל גדול. נחשול של חוסר כוח. התזוזה המועטה של האצבעות המתמרנות את הכסא לאורך הכביש החדש, העלום, היתה כל מה שגופה יכול היה לספק. המחשבות הפכו עמומות
בפרק הקודם: ליילה, בחורה בת 25 המרותקת לכסא גלגלים בגלל מחלת לב, מחזיקה מעמד לא מעט בזכות שני הכלבים שלה, סיבי וקוניק. אבל קוניק ברח פתאום, וליילה יוצאת לבדה עם כסא הגלגלים לחפש אחריו בחורשה.
הכסא נתקע בתוך ערימה של עלים יבשים שנחו לצדה של תלולית נמוכה. היא ניסתה לסלק את העלים עם הידיים כדי לראות בעיניה את תוואי האדמה. היא שיחקה עם השליטה האלקטרונית של הכסא ולבסוף הצליחה, כמעט במחיר של התהפכות מלאה, להמשיך הלאה אל תוך החורשה.
החושך הכביד. הגוף שלה הפך חסר משקל. היא כל כך רצתה לראות את הזנב המכשכש של הכלב שלה. את העיניים שלו. את הלשון שמתקפלת בקצה, מושכת עצמה מעט לימין. את קוניק.
היתה צריכה לעצור כששורשי העצים התעבו. כשערוץ נחל שיבש המתין בחשכה, למטה.
זה נגמר מהר.
אומרים תמיד שהדרך חזרה קצרה יותר. היא ספרה את השניות. הדרך שלה הביתה היתה ארוכה כמו זאת אליה יצאה. הזמן שלאורכו אתה מצפה שווה לזמן שבו אתה מוצא עצמך מאוכזב. בכל זאת התפללה למצוא את קוניק בבית, בתוך החדר, על המיטה, ליד המאוורר השחור.
העיניים שלה נטו להיעצם. העייפות שוב תפסה אותה. הפעם זה היה גל גדול. נחשול של חוסר כוח. התזוזה המועטה של האצבעות המתמרנות את הכסא לאורך הכביש החדש, העלום, חזרה הביתה, היתה כל מה שגופה יכול היה לספק. המחשבות הפכו עמומות.
ליד הבית שלה, מתחת לאור הפנס, ישב האיש ההוא, שפעם היה מוכר לאנשים ברחוב כל מיני דברים שאף אחד לא נזקק להם. אחר כך הוא השתפר והתחיל למכור דברים שמעניינים את האנשים ואפילו הרוויח מזה מספיק כסף בשביל למצוא לעצמו מקום לגור ולהחנות אופנוע משלו ליד הבית ההוא. אחר כך ראו אותו שוב ברחוב, והוא שוב לא עשה הרבה. חזר לעצמו, כמו שאומרים. שמו היה סלמן.
היא ראתה את סלמן מרים את פניו ומביט בה, כשהתקרבה מרחוק. האור בביתה דלק. סלמן אולי הביט לאחור לפני שקם ומיצמץ בעיניו וביקש לזהות מי זה שבא מולו. השעה היתה מאוחרת, וליילה - אף אחד לא ציפה ממנה שתסתובב על הכסא שלה לבד על הכביש, בשעה כזאת.
היא התקרבה.
הוא כבר ראה את הפנים שלה. את השיער שהבריק תחת אור הפנסים הצהובים.
"ליילה? זאת את?" שאל סלמן.
לא היה לה כוח להשיב לו, אבל בלבה ענתה - זאת אני.
"מה את עושה פה?"
היא התאמצה, אבל לא הצליחה. השפתיים שלה רעדו. היה לה קר. תחושה מוזרה שקעה לתוך הבטן שלה ובקצות אצבעות הידיים הרגישה שמשהו מדגדג אותה. היא התרכזה בלנשום את הנשימות שלה.
סלמן נעמד לידה. מעליה. היא לא אהבה שאנשים עמדו גבוה מעליה. תמיד קיוותה שהאנשים ישמרו על המרחק הנכון. המרחק שבו היא מרגישה בריאה כמותם.
"שמעת מה קרה, נכון? איזה אסון זה היה"
"את לא היית בבית?" הוא המשיך לשאול. "אבל שמעת מה קרה, נכון? איזה אסון זה היה. רק לפני חצי שעה יצא מפה האמבולנס האחרון. לפני זה, כל הרחוב שלך נראה כמו פסטיבל עצוב של סירנות. אני הגעתי לפה בין הראשונים. סלמן תמיד מגיע בין הראשונים".היא הביטה אל ביתה שוב. האור דלק. הבית לא נשרף. לא נפל עליו עץ. גם הבית שבסמוך נראה שלם וגם בו דלקו אורות. מישהו נעמד ליד אחד החלונות. סקר לרגע אותה ואת סלמן.
"מה קרה?" שאלה.
"מה קרה? היתה התנגשות בין שתי מכוניות, זה מה שקרה. שתי מכוניות של תיירים. פה, ממש מול החלון הגדול של הבית שלך. האנשים צרחו מתוך המכוניות. אלה שנשארו בחיים, כלומר. אני הגעתי ראשון. התקשרתי לכולם. אחר כך יצאו כל אלה מהבתים וגם התקשרו לכולם. בקיצור, כולם היו פה. פסטיבל של סירנות. פסטיבל עצוב של סירנות. ניסרו את המכונית הקטנה והוציאו משם את האשה ההיא ואת הבת שלה ומתוך המכונית הגדולה הוציאו רק אחד. היה פה הרבה דם, הערב. עכשיו מדברים על זה בחדשות".
ליילה הביטה בעיניו של סלמן. הוא כבר היה חצי משוגע, אבל עדיין חי את החיים של השכונה והיה איכפת לו מכל דבר. גם מהדברים הקטנים. בעצם, בעיקר מהדברים הקטנים.
היה לה כוח לנופף לו לשלום. היא שמרה בשביל זה את הכוח בזמן שסיפר לה עוד ממה שקרה.
היא הגיעה עד לדלת הבית ופתחה אותה.
סיבי היה שם. קוניק לא היה שם.
"קוניק!" קראה.
הוא לא היה שם.
"קוניק!"
לא.
ליילה עלתה על מיטת המים שלה וסידרה את הנשימות. קוניק יחזור בלילה. היא כיסתה את עצמה וחשבה על כל המוות שהיה בחוץ בזמן שחיפשה אחרי הכלב שלה בחורשה. היו צעקות והיה ריח של ברזל מנוסר וקולות של אמבולנסים וניידות שיטור. ובעיקר היו כל האנשים האלה שאיבדו את החיים שלהם. ואלה שכאב להם.
היא הביטה בחלון. זה היה אותו הנוף שהתרגלה אליו. מרחוק אפשר לראות את החורשה. זאת שאבא שלה לקח אותה אליה, כשכל העולם היה עצים שצומחים לגובה וריח של חופשות של סוף השנה.
הרגליים שלה הלכו והצטמקו.
בינתיים היא החזיקה מעמד.
הם אמרו שלא תחצה את גיל 20.
היא החזיקה.
זאת השלווה המעניינת שנחתה עליה כשעיניה נעצמו. היא מעולם לא היתה צריכה לדאוג לקוניק שלה. עכשיו כשהשאירה את הדלת מעט פתוחה, זה הרי היה לה ברור. היה לה ברור שאם תחיה, ואם תפקח שוב את עיניה, בסוף הפוגת החלומות שממתיקה את הימים, הוא יהיה שם.
לידה.
מביט בה בעיניים של מי שמכיר אותה, באמת.
ואוהב אותה.
נאמן לה עד שעתה האחרונה.
כמו שהיה מאז שהכירו.
סוף
