מאמי, בחיי שלא משנה לי הצבע של הארון
הבשורה היכתה בי כברק. האמנתי שאנחנו סתם הולכים לקנות ארון, אבל התברר לי פתאום שיום זה היה עתיד לקבוע את גורלי ל-20 השנים הבאות. זה לא שגברים לא אכפתיים, אנחנו מאוד אכפתיים - פשוט לדברים אחרים. מה עושים? שמנו פעמינו דרומה
"מאמי, אכפת לך אם נזמין משהו לאכול?", שואלת החמודה כשהיא רובצת לצידי על הספה.
"בכלל לא מותק", אני משיב בזמן שמבטי עדיין נעוץ במרקע הטלוויזיה.
"מה בא לך?" היא שואלת.
"לא משנה לי". העיקרון שלי לאכול כל דבר שלא זז יותר מחמש שניות גורם לחתולי הרחוב באזורנו לישון עם עין אחת פקוחה.
"נו די, מה בא לך לאכול?" היא ממשיכה לחקור.
אין טעם להלאות אתכם בפרטים, מפני שהחל במשפט הזה השיחה דאגה לחזור על עצמה בדפוס מעגלי.
אם תיאוריות פסיכולוגיות קלאסיות השוו את האדם למדען שחושב ובוחן את כל המשתנים בסביבתו לפני שהוא מחליט על צעד כלשהו, התיאוריות המודרניות מגדירות את האדם כחסכן קוגניטיבי - אחד שמשתדל לשרוף מינימום תאים אפורים על הסקת מסקנות. מכיוון שתמיד ראיתי בעצמי אדם יוצא דופן בממוצעות שלו, מפני שאחרי הכל אני אחד האנשים הכי בינוניים שאני מכיר, השתדלתי לשכלל את תיאוריית החסכן לרמות כאלה שבעיקרון תהיה מעורבת בכל תחומי החיים שלי, למעט הפעלת ציוד מכני כבד.
שבוע לאחר מכן שמנו פעמינו לסקור מחסן ריהוט ענקי, שלמרות עסקיו ברחבי העולם לא שמע על הביטוי "תשלומים", בחיפוש אחר ארון חדש לסלון.
"הנה אחד", היא אומרת.
"אוקיי, בואי נרשום ונעמיס".
משפחת מורד ידועה ביכולת הפלאית שלה להעביר תכולת דירה שלמה באמצעות מכונית פרטית רגילה. האגדה מספרת על סבא עזרא שהעביר תכולת דירה מבגדד לישראל על חמור אחד בלבד, למרות שלפי אנשים שחיו באותם זמנים את המסע עשו שני חמורים.
"רגע, צריך לבדוק את המידות, אולי זה לא ייכנס?" חוסמת החמודה את השור בדישו.
"מתוקה", אני משיב בקול נעים, "בשביל זה המציא האדם את המסור".
היא מביטה בי במבט עקום ואומרת: "אנחנו לא הולכים להוציא 700 שקל כדי שאתה תוכל לשחק בבוב הבנאי".
"אני חשבתי יותר בכיוון של קונאן המשמיד", אני מתלוצץ, הלצה שלא הניעה שריר בפניה.
"חוץ מזה, אני לא אוהבת את הצבע", היא מנחיתה מכה ניצחת.
כך אנחנו מעבירים שעתיים בסיבובים אינסופיים בצורת שמונה ברחבי מחלקת הארונות. היא סוקרת ארון אחר ארון ואני אחריה, תוהה באיזה ארון יוכלו לקבור אותי. ואז לפתע היא מסתובבת אלי.
"איזה ארון אתה רוצה?" היא שואלת בקול מתוק.
"לא משנה לי, בואי רק ניקח משהו ונלך", אני משיב בעייפות.
הבשורה מכה בחמודה כאווז בשמשת בואינג 747.
"באמת לא אכפת לך עד כדי כך?" היא שואלת בזעזוע.
"זה רק ארון", אני מתגונן.
"זה רק ארון, שיושב בתוך רק סלון, שהוא רק חלק מהבית שלנו", היא גוערת בי.
הבשורה היכתה בי כברק. האמנתי שאנחנו הולכים לקנות ארון, מסתבר שיום זה היה עתיד לקבוע את גורלי ל-20 השנים הבאות.
זה לא שגברים הם לא אכפתיים, אנחנו מאוד אכפתיים - פשוט לדברים אחרים. תראו אוהד כדורגל שפורץ בדמעות כשהקבוצה שלו מפסידה, לא הפסיד שום דבר ממשי, הוא לא היה זוכה בכסף אילו הקבוצה שלו היתה מנצחת, למעט היכולת להתרברב מול חבריו הוא לא היה מוזכר בשום מקום בעיתונות בידיעה המרעישה "הקבוצה של משה ניצחה". כלומר, מדובר באקט אלטרואיסטי לחלוטין.
"זה לא עובד ככה", אמר סבאקי כשישבנו יחד בדיפנדר שלו שעמדה בחנייה. "ביום שבו לגבר אכפת מהצבע של הארונות, הצעד הבא הוא לפרסם מודעה שבה הוא מחפש סטודנט חלק ושרירי", המשיך.
"אז מה אני יכול לעשות?" משכתי בכתפיי.
סבאקי ישב והנהן בשקט, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. בכל הרכב היתה אווירה של מתח, מחשבה מאומצת וגרביים ספוגי זיעה. הוא הרים את מבטו אלי אט אט ואז אמר בקול שקט: "החבר'ה של הג'יפים מדברים על מישהו, נזיר מתבודד שחי בהרי הדרום, הוא בקי בכל סוגי החוכמה, אולי הוא יידע את התשובה".
"אם הוא נזיר, אז מה הוא מבין בבחורות?" שאלתי.
"במחשבה שנייה אולי הוא דרוזי", תיקן סבאקי את עצמו.
"אם הוא דרוזי, אז מה הוא עושה בדרום?" המשכתי לנדנד.
"אולי מספיק עם זה כבר?" התפרץ סבאקי, "הוא מאוד חכם, בטוח שיותר ממך, אולי גם יותר ממני. אז אתה רוצה ללכת לשם או לא?".
"טוב, סבבה", עניתי.
"אבל הדרך מסוכנת וקשה", המשיך בקולו הדרמטי, "ובשלב מסוים אי אפשר יהיה להמשיך ברכב, אלא רק ברגל".
"ואיזה מרחק צריך ללכת ברגל?" שאלתי בחרדה.
"200 מטר בערך!" אמר סבאקי.
"אתה עושה צחוק?" צעקתי עליו, "זה כלום".
"היי!" ענה, "אם אלוהים היה רוצה שנלך ברגל הוא לא היה בורא רכבי שטח!".
בשעת ערב, כשהשמש כבר החלה לשקוע, הגענו למקום. הבחנו בדמות עטופה בשחור יושבת על יד מדורה.
"זה באמת לא כל כך רחוק, אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא?" שאלתי את סבאקי.
"לא, אני נשאר פה. אבל קח את זה", ענה והושיט לי ראש של שום ונייר צלופן.
"מה זה אמור לסמל?" שאלתי.
"זה לא מסמל כלום", ענה. "פשוט שמתי לב שיש לו מדורה שם, אז אם אתה יכול לצלות את זה בזמן שאתה מדבר איתו".
לקחתי את ראש השום והלכתי לכיוון הדמות. יש דבר מאוד יפה אצל אנשי רוח שחיים בקיבינימט - אתה מרגיש שאתה מכיר אותם עוד מגלגול קודם.
"ר'? מה אתה עושה פה?" שאלתי בתדהמה.
"לא ר', עכשיו זה רפעת", תיקן אותי.
התיישבתי ליד ר' והגנבתי את ראש השום לתוך המדורה.
"אתה לא בהייטק?" שאלתי בזהירות.
"עזוב", ענה, "הגבעות האלה מלאות בהייטקיסטים, עברתי לייעוץ".
"נו ואיך הולך?" המשכתי לשאול.
"לא רע", השיב. "אין יותר מדי קליינטים, אבל לפחות הארנונה נמוכה ואני לוקח 200 שקל לשאלה".
"יש הנחות לסטודנטים?" שאלתי בחיוך.
"לא", ענה. "זה כבר ארבע שאלות, 800 שקל".
"מה?" זעקתי בתדהמה.
ר' ישב וחשב ואז אמר: "אתה חבר אז את 'מה' אני לא אחשיב כשאלה, אבל מישהו אחר..." אמר ונופף באצבעו.
לאחר מחשבה קצרה הגעתי למסקנה שעדיף לי לשאול את מה שרציתי ולשלם מאשר ללכת הביתה בידיים ריקות ולשלם.
"אני רוצה לדעת איך לגרום לחברה שלי לחשוב שאני כן אכפתי?" שאלתי.
"תתווכח איתה כל פעם חמישית", הוא ענה.
"לא הבנתי", אמרתי תוך כדי שאני נזהר לא להתנסח בצורת שאלה.
"אם אתה מתווכח עם מישהי, אתה מראה שאתה מעורב, כלומר אכפת לך", הבהיר ריש את הנקודה, "רק תיזהר לא להתווכח לעיתים תכופות מדי, שלא תגמור באמצע המדבר".
"זה ממש חכם", אמרתי לו.
"תודה", ענה, "1,000 שקל בבקשה".
"אפשר לשלם בצ'ק?" שאלתי.
"לא", השיב. "1,200 שקל בבקשה".
"אולי תיקח במקום את ראש השום הזה", אמרתי ושלפתי את השום מהגחלים.
"מה הוא מסמל?" שאל ר'.
"אחדות במצבים קשים", עניתי
.
ר' בחן את השום, הניחו בתיק, ואז הניף את ידו הימנית ואמר: "האדמין הגדול מברך אותך".
חייכתי, קמתי וחזרתי לרכב.
עצוב להגיד את זה, אבל שיטת החמש עובדת כמו קסם. מובן שעכשיו זה כבר יותר בעייתי, מפני שקוסם טוב אף פעם לא מגלה את הקסמים שלו.
"אנחנו לא הולכים להוציא 700 שקל כדי שתוכל לשחק בבוב הבנאי"
צילום: Jupiter
מומלצים
