מי צריך סקס כשאפשר להתכרבל עם הילדים?
מרפק לפרצוף באמצע הלילה? זה מגבש. שמיכה אחת לארבעה אנשים? ממילא כשנצמדים מתחממים. הורים שבוחרים - כן, מרצונם החופשי - לישון עם הילדים באותה מיטה, מסבירים את סוד קסמה של לינה משותפת
"בזמן ההיריון היה כיף לבחור מיטה ולהחליט על צבע לחדר הילדים המתוכנן, אבל כבר בבית החולים, אחרי הלידה, הרגשתי שאני רוצה אותו קרוב, שאין מצב שהוא יישן במיטה אחת ואני באחרת. מאז – הילדים איתנו במיטה," מספרת רקפת הלוי ,(31) בעלת תואר בביולוגיה ומינהל עסקים, עם תוכניות לחזור "מתישהו" לקריירה ולעבודה. רקפת ובעלה עומרי הלוי ,(40) איש היי-טק, תושבי רמת השרון, ישנים עם אגם בן החמש, אשל בת השלוש ודולב בן תשעת החודשים במיטה אחת.
"אחרי שאשל נולדה אגם ביקש מיטה, אז הצמדנו את כל המיטות יחד, ויש מיטה מקיר לקיר. אבל לרוב כולם עליי, ואנחנו אף פעם לא מתעוררים בבוקר בסדר המקומות שבו הלכנו לישון בלילה. דולב מתחיל את הלילה ליד הקיר, אני לידו, מהצד השני שלי אשל שעדיין יונקת ולידה עומרי ואגם. כשהם ירצו אחרת – נשנה. הרגש שלי אומר שנכון לתת להם לעשות דברים בזמן שלהם. הם לא שואלים שאלות, אבל אולי העובדה שאגם ביקש בגיל שלוש 'אני רוצה מיטה כמו אורי,' חבר שלו, מלמדת שזה עובר להם בראש לפעמים".
יש הורים שמבחינתם עקרון הרצף הוא לא רק משהו שעליו קראו בספר המרתק "עקרון הרצף" של הפסיכותרפיסטית האמריקאית ג'ין לידלוף, אלא דרך חיים. הם ישנים עם הילדים מתוך בחירה, לא כי נמאס לקום מדי שעה בלילה ולנדוד לחדר התינוק, ולא מבינים איך אפשר להחליט שהמשמרת ההורית מסתיימת בין שמונה בערב לשבע בבוקר.
"לקרבה הפיזית אין תחליף," אומרת הלוי. "כל אחד מהילדים, בכל גיל, נהנה מהחיבוק בלילה. אני יותר רגועה כשאני יודעת שאני נותנת להם מה שאני יכולה, והלוואי שבזכות זה הם יהיו מאושרים ובטוחים יותר כשיגדלו. בינתיים מרגיע אותי לשמוע אותם נושמים בלילה, לדעת שאני מספקת לכל אחד מהם את הקִ רבה שהם עדיין זקוקים לה, שעצם הנוכחות שלי עוזרת להם להתמודד עם הפחדים מהחושך ומהחלומות הרעים. זו הייתה הבחירה שלי, ולעומרי היא נראתה הגיונית."
קרן ושפריר הירשפלד–מילמן עם הילדים שחף, כרמל וליה. צילום: יריב כץ
יותר כיף מלישון לבד
שפריר מילמן, בעל עסק לרצפות ונגרות למסעדות וברים, וקרן הירשפלד-מילמן, תל-אביבים בני ,36 ישנים עם שחף בן החמש וחצי, ליה בת השלוש וחצי וכרמל בת השנה וחצי. "התחלנו מעריסה, עברנו למיטת תינוק צמודה, בסוף הכנסתי את שחף למיטה וזה לא נגמר מאז," מספרת קרן. "אני מרדימה את הקטנה אצלנו, באים הגדולים ואנחנו מקריאים סיפורים, והם נרדמים שם. אנחנו מתחבקים בלילה, מרגישים אחד את השני גם מתוך שינה, זה יותר כיף מלישון לבד, וזה הכי טבעי בעיניי. אין תחליף לחיבור להורים, ואולי בזכות זה הילדים מתעוררים מעט בלילות."
אצל המילמנים השינה המשותפת היא רק חלק מתפיסת הורות כוללת. "אנחנו מגדלים את הילדים בלי הרבה חוקים, אין אצלנו 'לא,' אין שעת השכבה, וילד בחיים לא בכה מתסכול כאן. את הילדים שלנו אפשר למצוא ערים ב10- וב11- בלילה, הם אוהבים להסתובב עירומים בבית, גם כשקר, אנחנו עושים יחד מקלחות – אז יש דברים שאנשים מזדעזעים מהם יותר. העובדה שאנחנו הולכים לישון יחד היא לא הדבר הכי קיצוני כאן."
"כשהם נרדמים אני משתחלת החוצה"
קרן (34) ואיתמר (36) הבר מגבעתיים, הוא איש היי-טק והיא עובדת על דוקטורט במשפטים ומדע המדינה, בכלל לא היו בעד שינה עם הילדים. "כשזוג חברים טובים שלנו ילדו וראינו שהתינוק ישן איתם, הזדעזענו," אומרת הבר. "לא הבנו מה הם עושים ולמה, זה נראה לנו תמוה בטירוף."
ואז נולד בנם יונתן. "בהתחלה עשינו הכל לפי הספר – קנינו לו מיטה והצבנו בחדר שלנו עריסה בשבילו, שבה הוא ישן עד גיל שלושה חודשים 'כמו שצריך.' אבל כיוון שהנקתי אותו, בכל לילה הוא היה מצטרף אלינו בערך בארבע בבוקר. בגיל חצי שנה העברנו אותו לחדר משלו והיינו מבועתים מהמרחק ממנו. אחרי שתקופה מסוימת ישנתי על הרצפה לידו, החלטנו שנגמר הסיפור, והוא חוזר אלינו וישן איתנו."
היום קרן ואיתמר ישנים עם יונתן בן החמש וחצי ודניאל בת השנתיים ושמונה חודשים. "כשדניאל נולדה הצמדנו את המיטה של יונתן למיטה הזוגית. הוא היה נרדם בינינו והיינו מגלגלים אותו למיטה שלו כדי שלה יהיה מקום בינינו, ובבוקר הוא היה מטפס ונכנס בין כולנו. היום השגרה שלנו היא כזאת שאוכלים ארוחת ערב, עושים אמבטיות, קוראים ספרים במיטה הזוגית ואז הולכים לישון. יונתן אוהב להירדם כשהוא מחזיק את החולצה שלי, דניאל עם תלתל שלי. כשהם נרדמים אני משתחלת החוצה."
הבר מייחצנת את רעיון השינה עם הילדים במרץ רב. "הפלוסים של הלינה המשפחתית אדירים בעיניי – היא מעניקה לילדים המון ביטחון עצמי, נוסכת בהם רוגע ושלווה וגורמת להם לישון לילות שלמים. הניסיון שלנו מלמד שזה עזר ליונתן להסתגל מהר לסיטואציות חדשות, למשל, כשהיינו בארצות-הברית חודשיים, ובעיקר כשדניאל נולדה. זה גם מחזק את הקשר ביניהם – יש לנו כל-כך הרבה תמונות של שניהם ישנים מכורבלים יחד. זה מקסים."
ויש גם תוכניות להתרחבות" .כשאני מסתכלת קדימה על ילד נוסף, לא ברור לי איך נכנסת עוד מיטה לחדר, אבל נגלה את הפתרונות תוך כדי תנועה. יש להם חדר ילדים מגניב, שלא משמש לשינה, וגם כשהם יחליטו שהם רוצים לישון בו – תמיד יישאר להם מקום בחיים שלנו, ותמיד תהיה קִרבה בין חדרי השינה של כולנו".
איתנו מההתחלה
שרון (37) ואיתי (34) בכר, היא תקציבאית במשרד יחסי ציבור והוא עובד במשטרה, ישנים עם טליה בת השש ויונתן בן השנתיים וקצת. "הם איתנו מההתחלה," אומרת בכר. "כשטליה נולדה הייתי איתה בבית שנה והיינו יוצאים איתה לחברים ולבילויים בחוץ, והיא התרגלה שאנחנו הולכות לישון יחד. יש להם חדר ומיטות, אבל הם מעדיפים לישון איתנו, וזה מקובל על שנינו. אנחנו קוראים סיפורים לפני השינה ונרדמים איתם במיטה. זה קורה גם בשישי ובשבת בצהריים, וזה כיף לא נורמלי."
אצל הקואצ'רית מושית כספי (35) והמתכנת אביב ספטל (34) מבית יהושע, התהליך היה הדרגתי".התחלנו עם עריסה בחדר," מספרת כספי, "אבל כיוון שהנקתי, גילי (היום בן 5 וחצי) ישן איתנו רוב הזמן, ולי היה חשוב המגע הזה איתו. כשהוא קצת גדל הצמדנו את מיטת התינוק למיטה שלנו וראינו שהלילות חלקים וכולנו קמים עם חיוך, אז המשכנו עם זה."
הבן השני הצטרף בקלילות לחגיגה. "אחרי שלוש שנים הגיע רני והוספנו עוד מיטה שהזמנו אצל נגר בדיוק לפי מידות הרווח שנשאר בין המיטה לקיר. זה כיף – גילי עובר עלינו ומעיר את רני בנשיקות וחיבוקים, הם כמו שני דובונים כאלה. לפני כמה שבועות הכנו להם חדר ילדים, לראשונה, כי התחלנו לחשוב על האינטימיות שלנו, אבל אנחנו מגלים שקשה לנו לוותר על השינה איתם יותר ממה שזה קשה להם."
מושית כספי ואביב ספטל עם הילדים גילי ורני. צילום: יריב כץ
תגובות שליליות
ההורים אולי מרוצים משגרת הלינה המשותפת, אבל הסביבה הקרובה והרחוקה מלאה טענות – עומרי הלוי, למשל, מתוסכל מהביקורת שמטיחים בו הוריו. אמא שלו אפילו קנתה שק שינה לנכדים כמתנת יום הולדת עם קריצה. "הם פחות מנסים להקשיב לנו ולהבין, ויותר עסוקים בלחנך אותנו," הוא אומר. "הם מבקשים ממני לקבל את הניסיון ואת הדעה שלהם. זה מטריד, משום שהם לא מסתכלים על הרצונות שלנו, אלא אומרים מה שהם חושבים שצריך להיות וזהו."
בין ההערות שסופגים ההורים נפוצות ביותר אלה בדבר הפרטיות שלהם כזוג והעצמאות של הילדים. "אמרו לי שאני עושה טעות, שהם יגדלו חסרי ביטחון," אומרת בכר. "אבל אני חושבת שלהפך, שאני עושה משהו שטוב להם, וכל עוד הם זקוקים לזה – זה יימשך. התגובות הספקניות באו בעיקר מצד חברים, אבל חברה מבוגרת אמרה לי פעם משהו שאימצתי: 'תזרמי עם מה שבעינייך טוב לילדים ותאמיני בזה, זה מה שחשוב."'
החברים של הבר דווקא סובלניים. "רובם מבינים את העניין. אני לא חושבת שאפשר להפסיק להיות הורים בלילה, ודי קל להבהיר את זה לאלה שמרימים גבה. מי שפחות מקבל את העניין הם המבוגרים מאיתנו, שטוענים שהסידור 'לא טוב לילדים,' וצעירים מאיתנו, ששואלים מה עם הסקס. להם אני מסבירה שאפשר גם בסלון," היא מחייכת. "אני מתויגת כיוצאת דופן, אבל שלמה עם המקום שלי."
גם מושית כספי נזכרת בתגובות לא נעימות במיוחד" .בהתחלה הסביבה הסתכלה עלינו כמו על חולי נפש וזה היה קשה, אבל עמדנו חזקים מול כולם כי ככה זה מרגיש לנו נכון. מבחינתי, הרווח שלי כאמא מהלינה המשותפת גדול – זה יוצר קשר הדוק, ולהם מקנה הרבה ביטחון."
בסביבתה של קרן הירשפלד-מילמן נשמעת ביקורת מסוג "זה לא בריא, ילד צריך את העצמאות שלו," אבל היא בשלה. "בעלי, שהוא קיבוצניק לשעבר, תמיד משווה בין העטיפה הזאת שלנו לבין השינה שלו בבית הילדים בקיבוץ, עם שומרת לילה והורים שהיו באים בשבע להגיד לילה טוב. זו הדרך שלנו, ואנחנו בוחרים בה מחדש כל הזמן ומתעלמים מהתגובות השליליות, כי אנחנו ממילא מגדלים אותם אחרת. גם עניין העירום החופשי אצלנו תרם לתדהמה של הסביבה. אבל אני זוכרת שפעם הגננת שאלה איך זה שאנחנו כל-כך קשורים. עניתי לה שאני לא יודעת, היא שאלה 'אתם ישנים יחד'? וכשאמרתי שכן, היא חייכה ואמרה 'אה, אז ברור."'
לא צפוף לכם?
"כשנולדה הילדה השלישית ניסינו לעשות לגדול חדר, אבל רוב הזמן הוא בא אלינו וישן עם כולנו. אז הרבה פעמים אנחנו שוכבים לאורך המיטה או פשוט משנים פוזות כל הלילה, כי למרות שבנינו מיטה גדולה יותר, זה עדיין צפוף."
גם חייה של כספי מלאים בתמרונים. "עם הזמן הוספנו מיטת תינוק בלי דופן, צמוד למיטה הזוגית. כשאנחנו מנסים להפריד כוחות, יש טיילת בלילה – אני עוברת עם אחד מהם לחדר, אחד מגיע למיטה שלנו, ואיכשהו אנו מסיימים את הלילה בבוקר ביחד, מחובקים."
הילדים נשמעים מרוצים למדי. הכל הרבה יותר פשוט. יונתן הבר חושב שהשינה המשפחתית היא דבר נהדר. "בלילה אני הכי רוצה להרגיש את אמא ואבא, ככה יש לנו זמן להיות ביחד גם כשאנחנו ישנים. לפעמים הייתי רוצה שאחותי דניאל תישן יותר קרוב אליי ולא ליד אמא, אבל אם דניאל לא ישנה לידי, אז לפחות שיהיה לנו עוד תינוק בן, והוא יישן צמוד אליי."
אתה לא מעדיף לישון בחדר שלך?
"לא. החדר שלי הוא בשביל משחקים."
גם לאגם הלוי אין שום עניין בחדר שבו יוכל לישון לבד. "בחדר יש לי צעצועים. את המיטה שלי אני רוצה בחדר השינה שלנו, ליד אמא ואבא."
איתמר וקרן הבר עם הילדים יונתן ודניאל. צילום: תומריקו
נמנעים מלחשושים
קשה להתחמק מהתחושה שהורים שישנים עם הילדים מקריבים את הזוגיות ואת חיי המין על מזבח ההורות" .יש בזה ויתור זוגי מסוים," מודה קרן הבר. "באינטימיות של חדר השינה יש לא רק סקס, אלא גם שיחות קטנות של לילה שקשה לקיים כשהילדים צמודים. היה אולי יותר כיף אם חדר השינה היה רק שלנו, אבל אנחנו יודעים למצוא את הזמן שלנו כזוג ומרגישים שכרגע אנחנו יותר בתקופה משפחתית, וזה חלק מהעתיד המשותף שלנו. חוץ מזה שזה כיף ענק להתכרבל עם הילדים, לישון עם הפרצופים הקסומים שלהם. זה מגמד כל ויתור."
אביב ספטל כבר רגיל להתעסקות הבלתי פוסקת בנושא הרגיש. "נשאלתי לא פעם מה עושים עם הסקס, מתי אנחנו עושים את זה ואיך משלבים בין לישון עם הילדים לבין סקס. הסברתי בסבלנות שזה מגוון לנו את הסקס, וזה דווקא נחמד. ממילא כשנהיים הורים כבר אי אפשר לעשות את זה כל פעם שבא לנו, ככה שהלינה עם הילדים לא ממש משפיעה."
יפה בכר, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורות וזוגיות, טוענת שהורים צריכים פרטיות. "כניסה של ילדים לחדר השינה משפיעה על הקרבה הזוגית ועל יחסי המין ומחייבת הורים לשלם מחיר כבד כבני-זוג. עם זאת, אין ספק שלישון יחד זה כמו סיר צ'ולנט חם. הביטחון שבביחד והמגע הם יתרונות גדולים."
בכר מציעה להורים לחזור למיטה הזוגית בשעות שהילדים לא בבית ולצאת לבתי מלון או צימרים ללילה זוגי מדי פעם. כדאי גם לקבוע דייט קבוע, שבועי, לזוגיות – להיעזר בסבא וסבתא או בבייביסיטר מחוץ לבית כדי ליהנות מכמה שעות של פרטיות. אפשר אפילו לארגן פינה לאינטימיות בתוך הבית, בחדר אחר. "לנסות להיות בני-זוג ולא הורים בחדר העבודה, בחדר הכביסה או בחדר המשחקים. זה לא פשוט, יש בזה עיוות, אבל זה אפשרי." בכר אומרת, בזהירות המתבקשת, שלא חייבים לוותר על חיבוקים ומגע לא-מיני תמים כשהילדים ישנים מסביב, אבל יש להימנע מלחשושים או נגיעות שנועדו לסצינה הזוגית האינטימית בלבד.
"אנחנו הולכים לסלון עד שמישהו מהילדים מתעורר וקורא לנו," מספרת רקפת לוי על מצב האינטימיות שלה ושל בעלה. "יש געגוע ללישון רק עם עומרי או סתם לצאת איתו לבית קפה או להתחבק בבוקר. נפרדתי מהרבה דברים כשהפכתי לאמא שרוצה להיות שם בשביל הילדים כל הזמן, אבל כל עוד אני נהנית מזה וכל עוד הילדים לא מבקשים משהו אחר – אני איתם במיטה."
שרון בכר מודה שהיא סובלת מבעיות תזמון קשות. "הקטנצ'יק תמיד מפריע לנו באמצע האקט," היא מדווחת בעצב, והירשפלד-מילמן מודה בגילוי לב" :כשאנחנו רוצים לבד, אנחנו יוצאים לבית מלון." ואילו לכספי פתרון יצירתי" :יש תמיד מזרן בשלוף, בחדר המחשב, כך שאם רוצים לאהוב – אז רק עליו. זה אמנם פחות ספונטני, אבל הפגיעה מינורית."
עומרי הלוי מודה שהסקס כבר לא מה שהיה פעם, אבל מבחין בין הכמות לאיכות. "כמותית הסקס נפגע, אבל אין פגיעה באינטימיות בינינו, וזה יותר חשוב. תלוי איך מסתכלים על סקס – אם רואים בו חלק מאינטימיות זוגית או ספק של חשקים מיניים ותו לא. בעיניי הוא הרבה יותר ממילוי החשקים, ולכן הפגיעה שולית. לפעמים אנחנו צוחקים בינינו שיהיה נחמד בפנסיה לישון בשניים, אבל אז בטח יהיו נכדים מסביב".
