הלל בברכה, על חורבות חומש
המאבק שלי על החזרה לחומש ושא-נור הוא מאבק ציוני ממדרגה ראשונה והוא חלק בלתי נפרד מהתקווה בת שנות אלפיים. ביום העצמאות אני אומר הלל בברכה, בהודאה על הטוב שכבר קרה ובתפילה להצלחה גם בהמשך". יוסי דגן, איש מטה "חומש תחילה", לא מתנתק מהמדינה
ביום העצמאות שעבר ערכנו כמדי שנה עצרת גדולה בחומש ת"ו. בסיום, לאחר שירת "התקווה", ניגש אלי יהודי יקר והביע את הפתעתו מכך שאני עדיין שר את המנון המדינה. התמיהה שלו ציערה אותי מאוד. מדוע?
אני ציוני.
ציוני כמו הגר"א, כמו רבי יואל משה סלומון, כמו הרב קוק - וגם כמו הרצל, אוסישקין וז'בוטינסקי.
אני ציוני כי התהליך חסר התקדים וההיגיון של חזרת עם לארצו, של קיבוץ הגלויות מחדש לאחר אלפיים שנה, של פריחת החקלאות וההתיישבות במרחבי ארץ ישראל – כל אלו הם התגשמות דברי הנביאים אחד לאחד.
כשאני מביט החוצה מחלון הרכב ורואה את הבתים נבנים, את השדות פורחים ואת דגל מדינת ישראל מתנופף מעל כל אלה, אני נזכר בדברי רב אבא במסכת סנהדרין דף ס"ח: "אין לך קץ מגולה מזה".
בחול המועד פסח המתנתי יחד עם חבורת יהודים צדיקים בתור לעלייה להר הבית. במהלך ההמתנה (הארוכה עד כעס) הורו לנו השוטרים לפנות מקום לשתי קבוצות של תיירים מגרמניה שחלפו על פנינו תוך שיחות עולצות בגרמנית. הייתה זו סיטואציה משפילה ובעיקר מעוררת אסוציאציות.
יהודי מבוגר ורציני, דוקטור בהשכלתו האקדמית, נזכר בתור אחר בו עמד בהשפלה סבא שלו לפני כמה עשרות שנים - גם הוא לצלילי השפה הגרמנית. חשבתי על זה רגע ואמרתי לו: המצב אכן משפיל ומכעיס, אבל חשוב לזכור לאן התקדם התור של סבא שלו (וגם שלי) ולאן מתקדם התור שלנו.
בשנים האחרונות נוצרו בציבור שלנו שתי מגמות מוטעות ומטעות: הגישה הראשונה היא גישת המשקפים הוורודות, בה כמו מבעד למשקפיים ורודות של ילדים - הכל נראה אוטופי וורוד. אין עוולות. הכל טוב. הגישה השנייה היא גישת המשקפיים השחורות, בה כמו מבעד למשקפיים כהים הכל נראה שחור משחור, הכל אבוד ומכור מראש.
ואני חושב שאנחנו כציבור צריכים לעבור ניתוח רוחני להסרת משקפיים, להוריד הן את "משקפי הריחוף" והן את "משקפי הייאוש" ולהסתכל על המציאות כפי שהיא. והמציאות היא שאור וחושך משמשים בערבוביה. הטוב והרע נאבקים ביניהם, ותפקידנו הוא לפעול כדי שהטוב ינצח בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט. וכשהמציאות היא אכן מורכבת ומבלבלת אנו פונים לתורה שמדריכה אותנו האם לפנות ימינה או שמאלה.
תהליך שיבת ציון, ששיאו הקמת המדינה והפרחת שממתה, הוא קודש, ואנחנו מאמינים כי הוא חלק מהמהלך הגלוי של הגאולה. אנו שמחים ומודים עליו לה' בהלל ובהודאה. מאותה סיבה בדיוק אנו נלחמים במהלכי הממשלה שנוגדים את התורה - לא כדי למחות אלא כדי למנוע, כדי לנצח.
גם צבא ההגנה לישראל הוא קודש ולכן אנו מתגייסים אליו ומתנדבים בו הכי טוב שאנו רק יכולים, משום שזו מצווה. בדיוק מאותו מקום, אם חס וחלילה יגידו לנו לעבור על דיני התורה – ולא משנה אם על שבת, כשרות או ישוב הארץ – לא נעשה זאת כי זו עברה.
האליטות מטעם עצמן רודפות אותנו כי אנחנו הציבור היחיד שבאמת מאיים על ההגמוניה שלהן, ואנחנו לא רק שלא נשברים אלא אכן מפוררים אותה יום אחר יום – בבניה ביו"ש, בהקמת מאחזים וגם בדבר שהכי כואב לאליטות השמאל: הפיכת "הצלחתן" הכי גדולה עד כה ללעג וקלס ולפאסה – החזרה לחומש.
המאבק שלי על החזרה לחומש ושא-נור, כמו המערכה כולה להרמת גוו השפוף של הציבור האמוני במדינה אל מול רודפיו, הוא מאבק ציוני ממדרגה ראשונה והוא חלק בלתי נפרד מהתקווה בת שנות אלפיים. ביום העצמאות אני אומר הלל בברכה, בהודאה על הטוב שכבר קרה (גם הוא אחרי מאבקים וקשיים) ובתפילה להצלחה גם בהמשך, עד לגאולה השלמה.
יוסי דגן הוא ממפוני חומש ומראשי ארגון "חומש תחילה". המאמר פורסם בעלון "עולם קטן"
מומלצים
