ניסוי כלים

עשר דקות איטיות במיוחד חלפו עד שהקהל במועדון המעבדה בירושלים הפנים בהלם את העובדה כי מה שהוא מאזין לו אינו כיוון הכלים של שמונה נגני הקונטרבאס שעמדו מולו, אלא חלק מיצירה בת שעה בשם SLM, שהלחינו המוזיקאים מארק דרסר ושרה וויבר. כעבור עשר דקות נוספות, הזוג שישב בשורה לפני הרכין את ראשו לרצפה. 

20 דקות נוספות חלפו עד שחבורה נזעמת נפלטה מהאולם ודרשה בתוקף את כספה בחזרה. "זו כלל לא מוזיקה", הצהירה בזעף מי שניכר בעליל שהיתה מנהיגת הקבוצה, לפני מנהל המעבדה, "אני שוחרת תרבות, הולכת לקונצרטים, אבל מה שקורה כאן זה בהחלט אינו מוזיקה". המנהל הבטיח במלוא הרצינות כי ישקול את האפשרות להחזיר את כספה של האישה לאחר שיבדוק עם האחראים לערב הזה אם אכן לא מדובר במוזיקה.

הנגנים בירושלים ביחד עם הנגנים מניו יורק (צילומים: גיל יוחנן) 

אבל שש שעות מרתון הקונטרבאסים, "Deep tones for peace" , שנערך אמש (א') במועדון המעבדה ובמקביל בבית הספר למוזיקה של מנהטן היה מן הקונצרטים המרשימים, המאתגרים והמספקים ביותר שנערכו אי פעם בישראל. כמו בכל מרתון היו בו רגעים פחות טובים (כמו באמת הקטע הראשון), רגעים סתמיים וגם כמובן רגעים מעולים, שהיוו את רובו של הערב הנפלא הזה.

בין ירושלים לניו יורק

המרתון שהחל בשעה שבע בערב עם אולם כמעט מלא, הסתיים בסביבות אחת לפנות בוקר עם חבריהם הקרובים של המוזיקאים המביטים בהם בעיניים טרוטות, ובכאלו שנרדמו אחרי יום עבודה והגיעו ללא כוונה לתחנה הסופית של הקונצרט.

ההישג הטכנולוגי גם כן היה מרשים ומנהטן מעולם לא היתה קרובה כל כך לירושלים. על מסך, מאחורי שמונת הבסיסטים שהופיעו בישראל, הופיעו עוד שישה בסיסטים אמריקאים שניגנו יחד עם הנגנים בישראל בחדר קטן למדי בניו יורק, תודות לפס רחב במיוחד שמילא את תפקידו למרות תקלות משניות וחסרות חשיבות. הטכנולוגיה ריגשה במיוחד בחלקו השלישי של הערב, בדואט בין נגן הקונטרבאס האמריקאי המהולל באר פיליפס שהיה בישראל ובנו דייב שניגן ממנהטן.

כיצד מארבעה מיתרים בלבד ניתן לברוא עולם ומלואו 

כחייל פשוט, צנוע וגמלוני בחטיבת הקצב, לא זוכה הקונטרבאס ברגעי עדנה רבים. אמש במעבדה זו היתה החגיגה הפרטית שלו, כשהמוזיקאים שהגיעו מסוגות מוזיקליות שונות הדגימו כיצד מארבעה מיתרים בלבד ניתן לברוא עולם ומלואו. נתנו לכך תוקף במיוחד הסולואים המגוונים והמרתקים להפליא של פיליפס בירושלים (מי שהקליט את אלבום סולו הבאס הראשון בהסטוריה) ואחריו הנרי גריימס, שניגן בניו יורק. היה מרגש לחזות בגריימס, אחד מנגני הקונטרבאס המוערכים ביותר בהסטוריה של הג'ז, שבשנות החמישים ותחילת שנות השישים ניגן עם כל ענקי הג'ז.

האמריקאי ברט טורצקי, אחד מנגני הקונטרבאס העכשוויים הנחשבים ביותר בעולם כיום, שילב בסולו הבאס שלו קטעי שירה שהשתלבו היטב במריטת המיתרים האינטנסיבית שלו, כמו השיר "הבצל של לונדון" שכתב המשורר הגרמני קורט שוויטרס שנמלט מגרמניה עם עליית הנאצים והתיישב באנגליה.

בשנה הבאה בפריז?

אבל ללא ספק, את שיאי הערב מילאו שני קטעי הסולו מלאי התשוקה של נגנית הקונטרבטס והזמרת הבולגריה: אירינה קאלינה גודבה. הקטע הראשון שהלחינה הבולגריה יוליה צנובה כלל גניחות רמות של גודבה שליוו את השירה והריקוד שלה עם הקונטרבאס, והסתיים בשיר מזמור. הקטע השני, "גבאים", שהטקסט שלו נכתב על ידי המשורר יהונדב פרלמן, הולחן במיוחד לערב הזה על ידי הירושלמית לשעבר רחל יצקאן המתגוררת כיום בדנמרק והושמע בבכורה עולמית.

המוזיקאי הירושלמי ז'אן קלוד ג'ונס שיזם את הארוע המסובך להפקה הזו,

היה מאושר עד עמקי נשמתו: "לפני שנתיים וחצי הייתי בקשר עם באר פיליפס והעליתי בפניו את הרעיון לערוך מרתון קונטרבסים למען השלום והוא דירבן אותי לעשות זאת. אין ספק שזה ארוע הסטורי, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה טכנולוגית".

"ז'אן קלוד ג'ונס יצר עימי קשר והרעיון למרתון קונטרבטסים למען השלום מאוד מצא חן בעיני", מספר מארק דרסר. "יש משהו מאוד מאחד ומחבר בקהילה של הקונטרבסיסטים לעומת נגנים של כלי נגינה אחרים. הרעיון של צלילים נמוכים למען השלום מתאים במיוחד לקונטרבטס, כי יש משהו מאוד מרפא לדעתי בצליל הנמוך של הקונטרבאס".

"וזו רק ההתחלה", מבשר ג'ונס, "אנחנו כבר חושבים על ארוע דומה בעוד שנה, שנתיים בפריז".