אולי הבגידה המשולשת היא שליבתה את האש
בגידה של מיקי בדן, של מיקי בו, של שאולי בתמר וגם במיקי, שכן שנאתו אליה הלכה וגברה ככל שרצה אותה יותר והיה תלוי בה יותר. הוא היה שבוי, אסיר, קשור בחוטים, הולך אחרי הנגינה שלה. הוא רצה לבעול אותה, שתהיה רק שלו. מתוך ספר חדש
בערב ראש השנה הוזמנו שניהם לארוחת חג אצל דודתו רחל. מה חִשמל אותו? אולי זה היה ליקר הקפה? הוא שתה לפחות שש כוסיות ממנו. בסוף הערב מצא את עצמו במיטתה של תמר, למרות שנשבע אלפי השבעות שלא ייגע בה יותר, שלא יפגע בה שוב. וכבר למחרת בבוקר היא ישבה על המיטה אחרי שסידרה את המצעים, החזיקה את ראשה בין ידיה, ומתחת לשיער הנופל על פניה אמרה, "שאולי, אני נוסעת לניו-יורק".
הוא שתק, והיא קמה בלי להגיד אף מילה נוספת ויצאה מהחדר. הדלת נשארה פתוחה, והוא שמע את צעדיה נחפזים במדרגות. אם היה מבין שבאמת עמדה לעזוב, אפשר שהיה מזדעזע, מנסה לעצור בעדה. אם היה יודע שלא יראה אותה מעתה עוד זמן רב.
לא חלף שבוע, וזכרון הלילה ההוא עם תמר התפוגג, והוא נשאב שוב אל מצולות ההתמכרות שלו, אל מיקי, מתעלם מהנדר שנדר. שמח על שהיתה שם עכשיו למלא את החלל הנפער אחרי הסתלקותה של תמר. שוכח את סבל שנותיו איתה ואת היותה אשה שנשואה לגבר אחר. מתמלא בתחושת רווחה מאושרת, כמו פריחת השיטה ברחבת הכניסה לאוניברסיטת חיפה, בסופו של אותו חודש ספטמבר. מיקי הזמינה אותו לאכול ארוחת ערב בביתם. הוא כבר פגש בדן, ומיקי הציגה את שאולי כחבר ותיק ויקר מהצבא. שאולי הסכים. אחר הצהריים יצא משיעור "עגנון ועוז – התפיסה הנסית בעת החדשה", פסע על המרצפות האפורות של הקמפוס כמרחף מעל האדמה, מצפה לראות אותה.
הייתכן שלא שם לב לידו של שאולי המרפרפת על ברכּהּ?
מיקי הכינה פסטה ברוטב עגבניות. היא לא היתה בשלנית מוכשרת, אבל שני הגברים שישבו לשולחן היו מאוהבים בה. הם אכלו בתאווה מן האוכל שהוגש להם וביקשו תוספת. בסוף הארוחה עברו שלושתם לסלון. שאולי התיישב על הספה, לידה. דן השתרע על השטיח. מיקי סיפרה על שיעורי הדרמה החדשים שהנהיגה בבית הספר, דן הקשיב בתשומת לב והנהן. הוא העריץ אותה. מידי פעם אמר, "יא אללה, את רצינית?" הייתכן שלא שם לב לידו של שאולי המרפרפת על ברכה בהיסח דעת? שאולי זרק אליה רק מבטים קצרים וחטופים. היא כל כך עדינה, נדמה היה לו שתיכף יתכופף ויישק לה בלי שהתכוון לכך. דן פרש זרועות רחבות תחת ראשו והסתכל על אשתו. היא יצאה אל המטבח וחזרה עם צלוחיות מלאות בגלידה. דן מילא את פיו בהנאה במקפא הקרמי, וצחק מבדיחה לא מבדחת שסיפר שאולי, שולח יד שרירית אל קופסת שוקולדים שהביא מהנסיעה האחרונה לשוויץ.
ומיקי.
גבוהה ודקה וכהה. הרעידה לשאולי את התמונה מול העיניים. מידי פעם שלחה הערה שנונה לחלל החדר או הרימה לרגע מבט תכלת עמוק לסחרר אותו. קמה מהספה ויצאה אל המרפסת להדליק לעצמה סיגריה.
דן לא חש בדבר. הוא חיבב את שאולי, ראה בו בן כלאיים של בריטי וקיבוצניק. "בוא, אני אראה לך תמונות מהמפעל בשוויץ", אמר והתכופף אל מגירה תחתונה בשידת עץ כבדה מתחת לטלוויזיה, שלף מעטפת נייר עם פילם שחזר מפיתוח. שאולי בחן אותו. הוא כהה כמו מיקי, כמעט דומה לה. גופו התקפל בתנועות גמישות מטה, מעלה ובחזרה אל השטיח. שאולי נאלץ להודות שאכן היה גבר יפה. מראה השרירים והעור החלק והשזוף עורר בו מצוקה, והוא גירש בבהלה מחשבות עליו ועל מיקי. מתעלסים מתחת לחלון הפתוח, גוף נוגע בגוף, שחום, מאורך. שפתיים נוגעות בשפתיים, הבל פה חם, וילונות חדר השינה שלהם מתנפנפים מעל ברוח שנושבת מהכנרת.
לרגע הרימה עיניים מהתמונות וזרחה אליו בחיוך
דן התרווח במקומו, פרש את התמונות לפניהם, ובינתיים מיקי חזרה מהמרפסת, התיישבה לצדו על השטיח, נשענה על כתפו הרחבה, רחוקה משאולי, הביטה בתמונות, ספוגת הנאה ממבטיו של שאולי השותים ממנה ללא רוויה. לרגע הרימה עיניים מהתמונות וזרחה אליו בחיוך, והוא הפסיק לנשום.
אחרי הגלידה ואחרי הפיצוחים, ואחרי שמיקי הדליקה נרות קטנים על השולחן והגישה ליקר ביצים, היא אמרה, "כל כך נעים עכשיו בחוץ, אפשר ללכת לטייל קצת" והסתכלה על שאולי. לדן עדיין חסרו שעות שינה מהנסיעה לשוויץ והוא אמר, "לילה טוב, אני פורש לעולם שכולו טוב".
שאולי ומיקי יצאו. הם צעדו בשתיקה. על הפנים שלה היה נסוך חיוך של אושר עילאי. באור של פנס הרחוב צעדיה נראו ארוכים ומתמשכים, קלילים, כמעט מרחפים, כאילו הירח משך אותה אליו והכתיב לה קצב אחר. אגב הליכה הרימה את שתי ידיה אל בטנה וליטפה את ההריון החדש שעדיין שמרה ממנו בסוד. הם הגיעו לביתו ועלו אל המרפסת בקומה העליונה. שאולי ניגש אל המטבח וחזר עם קנקן של תה צמחים והתיישב לידה על מזרן. למרות שהבטיחה לו מיליון פעמים שהיה היחיד שאי פעם אהבה, הרגיש צורך לשאול, "את אוהבת אותו נכון?"
היא השעינה גב דק אל הכריות המצופות ברקמה הודית, ובחושך, מתחת לירח, ענתה בלי להסתכל עליו, "כן, אני אוהבת אותו".
שאולי התכווץ וקפא. גם היא לא זזה, והיד שלה שהחזיקה ספל תה נעצרה באמצע הדרך המובילה את המשקה אל פיה.
הזמן עצר ונעמד ביניהם, משתהה, לא מניח. שקט נכנס ומהל זרות באוויר. מיקי הזיזה בעדינות קווצת שיער מהעיניים שלו והסיטה אותה אל מאחורי אוזנו. הוא הצטמרר, הסתובב אליה בהיסוס, וכשלא סירבה - נשכב עליה, שיטח אותה תחתיו, והיא נענתה לו ברכות.
הוא שתה ממנה לאט, צלל, טעם כל חלק בה שנדמה שעוד לא הכיר. רצה לבעול אותה, שתהיה רק שלו. ריחף ברקיע השביעי. היה בעולם אחר. כמה שגמע, לא היה לו די. עצם עיניים ועלה איתה אל הגלגל הענק והסתחרר איתה בגבהים. היה מלא בה, נשאב אליה. הוא היה שבוי, אסיר, קשור בחוטים, הולך אחרי הנגינה שלה. אולי זאת הבגידה שלבתה את האש. בגידה כפולה, משולשת. מיקי בדן, מיקי בו, שאולי בתמר וגם במיקי, שכן שנאתו אליה הלכה וגברה ככל שרצה אותה יותר. ככל שהיה יותר תלוי בה.
הם המשיכו להיפגש כל יום בצימאון מחודש ששוב נדמה היה שאי אפשר להרגיע. בסוף נובמבר ביקשה מיקי לפגוש אותו במרכז העיר. הוא הגיע לרחבת הכניסה של מסעדת "מי ומי" וראה אותה בפתח - דקיקה וארוכה. היא נופפה אליו קלות, בתנועה הזויה, אופיינית לה, שמי שלא הכיר יכול היה לפרש כמחווה אדישה.
"דן הציע שנחזור לתל-אביב. אני בהריון"
הוא חיבק אותה, אבל היא נותרה מופרדת ממנו, גם כשכרכה זרועותיה סביבו ונשקה לו. היא זהרה יותר מתמיד בשמלתה הסגולה, נראתה מאושרת. בחנה את פשטידת הברוקולי שהזמין הזוג בשולחן הסמוך, כמקבלת החלטה חשובה, ואז נשאה אליו עיניים. "דן הציע שנחזור לתל-אביב. אני בהריון". נעצה בו מבט חרד, כמנסה לנחש את מחשבותיו והוסיפה, "אני מצטערת".
הוא קם, הדף את כסאו והתכוון להסתלק משם, אבל פתאום, משום מקום, הופיע דן וצירף כסא נוסף לשולחנם. שאולי חזר והתיישב, ולמלצרית שהתקרבה דן אמר "בשבילי רק קפה", והסתכל על שניהם "עוד קולה בנות? מיץ תפוזים?"
שאולי לא נשאר איתם זמן רב. כשחזר הביתה, עלה אל המרפסת ונעמד לנשום את הרוח הרטובה שעלתה מהכנרת. הוא כעס על עצמו. לא היה צריך לתת למיקי לחזור אל חייו. אך את הנעשה אין להשיב, ידע, ותמר היא זו ששילמה את מחיר אנוכיותו. גם אם תסלח לו, הוא לעצמו לא יסלח לעולם. מולו נח האגם בחושך, שחור, כבד, נוגע בשמיים. המים חזרו שוב ושוב לשטוף, לאסוף איתם הכל אל לב הים. "מי שלא שייך נפלט החוצה", חשב, "נותר נעוץ בחול כמו צדפים סרבניים". מרחוק הבחין ברכב יורד לאט, באורות דלוקים, מנסה את הלילה, כמו טועם את האפלולית שירדה על הארץ. הראייה בחושך טובה יותר, ציין לעצמו. איפה תמר עכשיו?
(...) היה מוכן לתת כמעט הכל כדי לחזור לרגע אחד עם תמר על המרפסת ברוחות של הבוקר. אבל היא כבר היתה בארץ אחרת, והוא היה לכוד בלהבת השיגעון שלו אל מיקי. רחוק מהמציאות.
צריך היה להיכנס עכשיו אל האוטו ולנסוע. בכבישים הריקים של שישי בערב, עם ריח פרדסים והערב שירד על השדות. לקום וללכת ולהיות אדם אחר, ביום אחר, עם שיר חדש ומילים חדשות שעוד לא כתב. להשאיר את עצמו הישן מאחור כמו קליפה ריקה ולצעוד קדימה אל מקום שלא זוכר אותו. שם יילך ויעלם, ויהפוך לחלק מהשמים, עד שלא ידעו שהיה.
