איזה סיכוי יש לקשר בו יוצאים במקביל עם אחרים?
מדוע להגביל את עצמך מלפגוש אנשים אחרים כל עוד אתה לא בטוח בקשר? מצד שני, איזה סיכוי יש לקשר בו שני הצדדים חופשיים כציפור? השתאיתי מהדרך האמריקנית המוזרה, ובכל זאת החלטתי להתנסות בה ולנצל את יתרונותיה
הנשימה שלי התייצבה לאיטה אך שמרה על קצב מהיר. לא ידעתי ממה אני מתרגשת יותר – מהפגישה עם תומאס, אותו לא ראיתי כבר שלושה שבועות, או מהעובדה שאני עומדת לחגוג את חג תרנגולי ההודו בקרב כל בני משפחתו, אותם לא פגשתי מעולם.
עצים חשופים מכוסים בשלג חלפו על פני במהירות ושיקפו את קצב ריצת מחשבותיי. מה בדיוק קורה ביני לבין תומאס? כשהיינו יחד הרגשתי שהוא אוהב אותי, אבל בשהיות הארוכות שלנו בנפרד, שנכפו עלינו עקב המרחק בין בוסטון לניו יורק, לא ידעתי מה לחשוב. מה טיב ההזמנה שלו - חברית או זוגית? האם אני בכלל אוהבת אותו?
תאריך יום ההולדת הזהה שלנו - 17 ביוני
הכרתי את תומאס דרך חבר משותף כשגרתי בבוסטון והייתי נשואה. הדבר המיידי שחיבר בינינו היה תאריך יום ההולדת הזהה שלנו - 17 ביוני 1973. תמיד הרגשתי שאילו הייתי גבר אמריקני הייתי ללא ספק תומאס. התחושה היתה הדדית.
מספר חודשים לאחר שהתגרשתי הגיע תומאס לבקר אותי בניו יורק. "התגעגעתי אלייך", אמר בחיוך שכאילו יצא מחוברת פרסום של אורתודונט מדופלם. הבנתי שגם אני התגעגעתי אליו. במשך שעות השלמנו פערים. "איך העזת לנסות לשדך אותי למישהי אחרת?", שאל שאלה קטנה שאמרה המון. באותו זמן היה נראה לי נכון להכיר אותו לאמנדה, חברה של חברה, אמריקנית יפהפיה שחיה בבוסטון. ברגע שנפגשנו שמחתי שהשידוך לא הצליח. זו היתה שטות לא לרצות אותו לעצמי.
שום כוח בעולם לא היה יכול להפריד בינינו
התחלנו להתכונן למסיבה, כלומר, הוא שלף מכיסו שני כדורים מצויירים ובלענו אותם. בדרך לדלת הוא משך אותי אליו והתנשקנו בלהט. מאותו רגע השפתיים והגופות שלנו כמו נדבקו בדבק מגע. שום כוח בעולם לא היה יכול להפריד בינינו, לפחות עד יום שני בבוקר בו נאלץ לנסוע חזרה.
מרגע שנפרדנו, פערי המרחק והמנטליות התחילו לעשות את שלהם. אני ציפיתי להתנהלות המחייבת והאינטנסיבית של קשר ישראלי בתחילת דרכו. כשלא קיבלתי את מבוקשי, הסקתי מסקנות מעציבות לגבי חוסר העניין שלו.
כששטחתי את תסכוליי בפני חברתי מליסה, היא צחקה והסבירה לי את כללי המשחק: "אצלנו יש שלב בקשר שנקרא שלב הדייטינג. מקובל לצאת עם מישהו בלי מחוייבות מספר שבועות או אפילו חודשים, עד שמציעים חברות והקשר הופך לרציני. תיהני מתקופת הדייטינג שלך, את יכולה להמשיך לצאת עם מי שאת רוצה".
306 ק"מ צפונית ממני, תומאס שמר את אהבתו אלי לעצמו והתנהל איתי כפי שהיה מקובל בתקופת דייטינג – במינונים קטנים ובזהירות רבה. בישראל לרוב מספיקים שני דייטים בשביל לעגן קשר כמחייב. אבל איך לעזאזל אפשר לדעת שרוצים להתחייב אחרי שני דייטים? ומדוע להגביל את עצמך מלפגוש אנשים אחרים כל עוד אתה לא בטוח בקשר? מצד שני, איזה סיכוי יש לקשר בו שני הצדדים חופשיים כציפור? השתאיתי מהדרך האמריקנית המוזרה, ובכל זאת החלטתי להתנסות בה ולנצל את יתרונותיה. במקום לשבת בבית ולחכות לתומאס, המשכתי לצאת עם בחורים נוספים.
כמעט עשיתי אחורה פּנֵה כשהוא הגיע
המתנתי לתומאס כמעט חצי שעה בתחנת האוטובוס, וכבר כמעט עשיתי אחורה-פנה כשהגיע. רשמתי לו עשר נקודות רעות על האיחור. הדרך לקייפ קוד, חצי האי בו התגוררה משפחתו של תומאס, היא אחת הדרכים היפות באזור. העברנו אותה בשיחה קולחת וברגעים של שתיקה לא מביכה. כשהגענו קיבלו את פנינו ארבעה אחיינים אנרגטיים וקולניים, שקפצו עליו בקריאות שמחה "דוד תומאס, דוד תומאס".
לעומת זאת, מרתה, אמא של תומאס, קיבלה את פנינו בקרירות מופגנת. הייתי המומה מהכנסת האורחים הזו. מעולם לא הייתי בבית ישראלי בו אם המשפחה לא עשתה שמיניות באוויר בשביל לתהות על קנקני ולהשוויץ בתפארת תוצרתה. היה נדמה שנוכחותי לא הזיזה את האצבע הקטנה בכף רגלה השמאלית של מרתה, ואם הזיזה, היתה זו תזוזה מציקה וטורדנית.
במבוכה גדולה בחנתי את הבית, שנראה לי זר ומוזר. תמונות של בני המשפחה במסגרות מוזהבות היו תלויות בכל עבר. התמונות היו כולן מבויימות, מציגות את תומאס ושתי אחיותיו בחיוכים מאולצים ומושלמים, בבגדי נשף הסיום המצועצעים, בגלימות טקס סיום הקולג, ובאי-אלה אירועים אחרים. לא היתה אפילו תמונה אחת ספונטנית מטיול או מהפארק הציבורי.
אחרי שהתמקמנו בחדר שהוקצה לנו בבית העץ שזעק "מרתה סטיוארט", התלבשנו וירדנו לארוחת הערב החגיגית. על השולחן המתינו לנו עוף הודו שלם בגודל של פרה, צלחת פירה וצלחת של רוטב חמוציות. איפה שפע הסלטים, התוספות והקינוחים של ארוחות החג הישראליות? אכלנו בשקט רועם ומכביד. אפילו הסעודות הפולניות הקרירות ביותר שידעתי מימיי קיבלו נופך חמים נוכח המעמד.
"אני רוצה שתהי חברה שלי"
במהלך סוף השבוע הבנתי שביני ובין תומאס היה מרחק גדול בהרבה מהמרחק הפיזי של מגורינו. היה זה המרחק האינסופי בין המנטליות האמריקנית הפרוטסטנטית לבין הישראליוּת היהודית. תמיד דבקתי במילות השיר "Imagine" של הביטלס והחשבתי את עצמי תושבת העולם, נטולת הגדרות. הניגודים בין משפחתו של תומאס וביני חידדו את הגדרתי שלי ואת השפעות מקורותיי על אישיותי.
נשמתי נשימה גדולה לרווחה כשיצאנו משם. מעולם לא הרגשתי כל כך זרה מאשר באותו בית. בערב יצאנו למסיבה ושוב נעטפתי בחום אהבתו והיה לי טוב. בשיא הלילה, בין מאות צעירים דלוקים, הוא נשק לי ואמר "אני רוצה שתהי חברה שלי". לזה לא ציפיתי, ובמקום לצאת מגדרי החוורתי. "בוא נדבר על זה כשנחזור הביתה", עניתי לו בעצב רב, מבינה את ההשלכות.
מעבר לטראומה מהמפגש המשפחתי, מעבר להבנה שבשום אופן לא אוכל להיות חלק מהתרבות שלו, מעבר לידיעה שהפער המהותי תמיד יהיה בעוכרינו, היה עוד עניין אחד: בתקופת הדייטינג שלנו פגשתי מישהו אחר, ישראלי, שמצא חן בעיניי. לא יכולתי להתחייב לתומאס בנסיבות האלו. עצם הישראליוּת הקנתה למועמד האחר יתרון עצום.
העצב בעיניו של תומאס היה גדול מנשוא. שנים מאוחר יותר התוודה ששברתי את ליבו ושלקח לו זמן רב להתאושש מהכאב. הוא אהב אותי באמת ואני לא הצלחתי לתפוס את זה. אולי לא רציתי לתפוס את זה, בגלל פער התרבויות. היום הוא נשוי באושר לאמנדה.
