אני אצא מדעתי מהשקט הזה

יש כאן ציפורים מתות על האדמה. בהתחלה חשבנו שרק אחת, במקרה. אבל אז דרכתי בטעות על עוד אחת, ופתאום ראינו עוד. ועוד. קטנות מאוד, פזורות מתחת לעצי הזית כמו פירות שנשרו מהעץ. אייל הצלם מגלה אחת כרותת ראש. גור לברדור שמח וטוב לב, כמו שרק גורי לברדור יודעים להיות, מקפיץ את הראש הקטנטן ומשחק בו.

אנחנו שואלים אם מישהו מרעיל את הציפורים. דניאל צוחק. מה נסגר איתכם? אלה ציפורים נודדות שנגמר להן הכוח והן סיימו כאן את חייהן. מוזר. הן זעירות כאלה, לא נראות כמו משהו שיכול לחצות אוקיינוסים. ולמה דווקא כאן, על כמה מטרים רבועים בפונדק ב-101? מה, חסר מקום במדבר?

"פעם אחרונה שאני טסה אליטליה" (צילומים: אייל טואג)

דניאל רימון הוא הבן של שמעון "כושי" רימון, הרביעי מבין 13 (נכון להיום) ילדים. שני הגדולים מאישה קודמת ויתר ה־11 מרעייתו הנוכחית, שרה מלכה, גיורת שחזרה בתשובה לפני 20 שנה. הרימונית הכי הקטנה, רפאלה — עוד לא בת חמש — נולדה ממש בשעה שרפול, חבר טוב של כושי, נפל אל מותו הטרגי בים ונקראה על שמו. אבא שלה אוטוטו בן 70. אז מה.

הציפורים המתות מדאיגות אותנו; אנחנו אוהבים אותן חיות. אבל דניאל ממשיך להוביל בנחרצות את סיור קבלת הפנים שלנו. בטח באתם בגלל אסי דיין, לא?

תרכבו על הנחש

הגענו לערבה ביום שישי, בשעה הנכונה: השמיים מעל המדבר בדיוק גמרו להכין את טקס השקיעה המטמטם שלהם. האוויר אביך ונושבת רוח יבשה וקרה. הפונדק של כושי הוא היום כפר, ואפילו לא מאוד קטן, אבל מאוד שומם. משהו לא טוב עבר על המקום, זה ידוע: השריפה שהשתוללה כאן לפני שנתיים היתה סיפור תקשורתי גדול. מרבית החיות בפונדק נשרפו חיים. בערך באותו זמן פורסם שכושי הסתבך עם העסקת עובדת זרה לא חוקית, והמשטרה פשטה על המתחם והחרימה ממנו את אחד הענפים החביבים עליו: מכונות המזל. ועדיין, לשיממון כזה לא ציפינו.

אף רכב לא עוצר. פונדק ה-101

איש אחד על הקופה בפנים, טווס אחד בחוץ. זה האינוונטר הראשוני. קפה ג'ו סגור. הגלידרייה סגורה. החנות עם השרוואלים והלונגים סגורה. שולחנות העץ שהמוני בית ישראל סעדו עליהם וטינפו אותם ניצבים גלמודים. אף רכב לא עוצר, לא בדרך אל ולא בדרך מ־. פונדק דרכים עזוב, עצוב, נעלב. אבל שני הבנים שמתגוררים כאן עם כושי, בארי ודניאל, אופטימיים. הם באו לתת כתף ומקווים שהקארמה תשתנה. אולי דווקא עכשיו, כשהמקום הפך לבית של אסי דיין לחודשים הקרובים.

דניאל מוביל אותנו בשבילי גן העדן האבוד של אביו, ובעומק השטח מתחילים לצוץ טיפוסים. אחד שמן, עצבני, עם עור אפור ומעט מאוד שיניים; איש לא צעיר עם לא יותר שיניים, שנראה כמו נרקומן בגמילה; אחריהם, באזור הצימרים, בחור גבוה עם מבטא רוסי כבד וריח של אלכוהול. דניאל נראה לא שייך לגלריה הזאת, והוא באמת לא: רק עכשיו סיים שירות בצנחנים. יש בו משהו אחר, נקי.

משומקום בוקעת נערה קטנה עם תווי פנים עדינים וחיוך שכולו אמון ואהבה. על הצוואר והחזה שלה מתפתל נחש שאורכו כשני מטרים. רוצים סיבוב עם הנחש? אל תדאגו, הוא לא ארסי. הורג רק בחניקה.

לא תודה, אולי בהזדמנות אחרת.

זאת שביט, אחות של דניאל ובארי.

דניאל מעלה אותנו על כל מיני גשרי עץ תלויים שמובילים אל מבני עץ ריקים מלאי אבק ולכלוך, ואל בריכת שחייה שמפתיעה אותנו בעצם קיומה. אף אחד לא שוחה בה, או משתמש במתקני הספא שלצידה. התחושה היא של מקום שכל תושביו נסו ממנו בבהלה ברגע אחד בגלל אסון טבע פתאומי. אנחנו שואלים אם זה קשור לשריפה, ודניאל אומר שלא: זה היה ככה גם קודם.

במעלה השביל מרחפים לעומתנו שני פריקים שלבושים בדברים לא הגיוניים, עם ערמת ראסטות על הראש וחיוך מעושן. כאן חדרי האירוח, מסביר דניאל. יש עשרה, ואתם במספר 8. אודי, האח של אסי, ב־3. הוא יגיע מחר־מחרתיים. מספר 4 של רות דיין, ולידה אסי במספר 5. קלטתם? אסי יהיה בחדר 5, הוא אומר ומרביץ קריצה. בדרך לכאן תהינו מה נעשה אם ימקמו אותנו רחוק מאסי כדי לא לאפשר לנו ליצור איתו מגע; האפשרות שפשוט ישכנו אותנו מולו לא עלתה בכלל בדעתי. מצד שני, זה לא שצפיתי מראש את הדברים האחרים שהולכים פה.

הממ. אם כבר העלו את הנושא, איפה באמת אסי? לא כאן, מתברר. הוא הספיק להיות לילה אחד, אבל אתמול בערב, המתלוננת — בת זוגו בת ה-33, הטוענת שאסי תקף אותה וניסה לרצוח אותה בדקירת סכין — התלוננה שוב. היא טענה שהתקשר אליה מהסלולרי שלו, והמשטרה הגיבה במיידי: הגיעו, עצרו אותו, אזקו אותו והובילו אותו כל הדרך מהמדבר לתחנת מסובים. בבוקר הוא הובא בפני שופט, שנזף במשטרה והתנצל בפני אסי וציווה להחזיר אותו ל-101. הוא, רות והמטפלת הפיליפינית שלה כבר יצאו לדרך, ויגיעו עוד כמה שעות.

שתי ניידות הגיעו מדימונה כדי לעצור את אסי דיין העבריין המסוכן, אומר דניאל. לא ייאמן באיזה מדינה מפגרת אנחנו חיים. השוטרים יצאו מדעתם. מה לא עושים בשביל לקחת סלב בניידת, אה?

שנות כלב

בשטח הפונדק מפוזרים פסלי מתכת ענקיים בעלי נוכחות מצמררת. אחד של עכבר בגודל פיל, לכוד במלכודת עכברים שתואמת את ממדיו; אחר של פועל עברי נטול ראש שמוביל עגלה גדולה ובתוכה ראשו הכרות, דברים כאלה. דניאל מבהיר שזה הכל האמנות של אודי דיין, שהוא חבר טוב של אבא שלו. יש לו כאן בודקה, והוא מתגורר בה לפרקים ועושה את האמנות שלו.

הקשר של כושי למשפחת דיין הולך הרבה אחורה, עד 1960: משה דיין סייע אז לחלץ את כושי מהכלא הירדני בפטרה. גם רות דיין הכירה את כושי כבר אז, בימי פטרה הרחוקים, וכושי עצמו יספר לי בהמשך איך יעל דיין סייעה לו בכל מיני בעיות שהתעוררו ב-101 — זרקה מילה פה, מילה שם, חילצה אותו מבלגנים. הוא ואודי חברים קרובים. אני אוהב את המשפחה הזאת, הוא מכריז. הרעיון להביא לכאן את אסי למעצר בית היה רק טבעי.

בינתיים הם לא כאן, הצמד אסי וכושי. הראשון עדיין בדרך, והשני אף פעם לא כאן בסופי שבוע: כושי מבלה את הוויקאנדים עם אשתו ושבעת ילדיהם הקטנים יותר בדירה השכורה באילת, ורק בראשון בבוקר חוזר לפונדק. מה, לא ידעתם? לא, לא ידענו.

"שוב ננעלתי מחוץ לאוהל" 

אייל רעב. הוא מציע שניכנס למזנון לאכול ארוחת ערב. דניאל מביט בנו נבוך; רק הסופר פתוח. המזנון סגור בסופי שבוע, לא ידעתם? לא, לא ידענו. תמיד כשעצרנו אצל כושי בדרך לסיני, הכל היה פתוח. היה אוכל מבושל, בשר על האש, היו בתי קפה, נרגילות, שש־בש, חגיגות. היה שמח. אז זהו, שכבר לא.

ממשיכים בסיור. דניאל מוביל אותנו לבית של מוטי הקב"ט, צלם סי.אן.אן לשעבר שמתבודד כאן כבר חמש שנים. בחצר שלו מתגלה מכלאה עם ארבעה כלבי בול־מסטיף שנועצים בנו מבט חד־משמעי; מוטי מבהיר שמי שנורא אוהב כלבים וייגש להגיד שלום, כדאי שיגיד קודם שלום לכף היד שלו. מהבית וצפונה נמתחת שלשלת ברזל לאורך עשרות מטרים. כלב חמישי, זאב מעורב גדול ושעיר ועצבני שמופקד על השמירה, קשור אליה ברצועה. חיי הכלב שלו מסתכמים בריצה סיזיפית מצד לצד. הוא נובח ומגרגר בלי הפסקה.

יש לנו גם כלבים נחמדים, אומר דניאל ומציג לנו את אס, הגולדן רטריבר של שביט. כדרכם של רטריברים הוא מתמסר לליטופים שלנו, אלא שתוך זמן קצר אנחנו שומעים על נטיות אפלות גם אצלו: איך נהג לטרוף תרנגולים ותרנגולות של הפונדק, ואיך פירק פעם גרוגרת של אחד הטווסים. ועדיין קשה לי להחליט מה מפחיד יותר, הקב"ט או הכלבים שלו: הוא איש גדול ממדים, עם פנים שלא מסבירות פנים ועורף של פר.

מוטי יהיה אחראי באופן ישיר על פרויקט הגמילה של אסי דיין, אומר דניאל. אצלו שמורים הכדורים של אסי, והוא כבר ייתן לו את המינונים הנכונים וידאג לכל מה שצריך. נראה כמו ליהוק לא סביר לתפקיד האח הרחמן, אבל מתברר שמוטי מרגיש כמי שנפלה בחלקו זכות גדולה לקחת חלק בפרויקט השיקום; הוא מעריץ את אסי כבר עשרות שנים, רואה בו גאון יחיד בדורו. אנחנו נפרדים לא כידידים כשהוא מורה לנו לא לשאול אותו יותר שאלות. אין שום סיכוי שננסה.

מחר, כשמוטי וכושי יעמדו מולנו, הם ייראו כמו שני מבוקשים שהציבור נדרש לסייע באיתורם. בטח לא שניים שחתמו לבית משפט ולמשטרה על צו מעצר בית של מישהו אחר. כשאסי דיין יחבור אל שני אלה, הוא ייראה כמו המבוגר האחראי היחיד. נפלאות הן דרכי הצדק הישראלי.

הוא הלך במדבר

אנחנו עוברים בסופר. על הקופה יושב עוד משונה אחד עם גבות של דולצי'ן וריחות שמוטב שלא נתעכב עליהם. הוא מספר לי בשקט שכושי התחזק קצת בזמן האחרון, ושבגלל זה אין יותר מזנון חם בשישי־שבת. אבל לא חסר מה לאכול: בוטנים, שקית צ'יפס, במבה, ביסלי, דברים כאלה. אייל קונה שקית קבוקים ושתייה. אני — צ'יפס ושתייה. העסק מתחיל להיראות ביש; 300 קילומטר נסענו בשביל להגיע למקום בלי אסי דיין, כושי רימון או אוכל אכיל. מה, שנעשה פרסה ונחזור?

אנחנו צועדים מובסים בעלייה המתונה שמובילה לחדרים, וממש ברגע שאנחנו פותחים את הדלת נראית במעלה השביל שלישייה. אסי דיין, רות דיין ואתל הפיליפינית. ערב טוב, גוד איבנינג. רות בת ה-92 נראית עירנית ונמרצת כתמיד, מחייכת אלינו במאור פנים ואוחזת ביד של הבן הבעייתי שלה. אתל אוחזת בשנייה. אסי פוסע כפוף, פניו מאובנות, בוהה קדימה. הוא נראה קשיש מכפי גילו, לא מתעכב לראות למי אמרה אמו ערב טוב, לא מדבר עם אף אחד, לא רואה בעיניים.

"אוף, שכחתי עיתון, עכשיו לא אוכל לשלוח ל'בלייזר במקומות מוזרים'"

הפמליה קופצת לסופר וחוזרת אחרי חמש דקות. רות קנתה המון טישו, אסי קנה סיגריות וחמש פחיות היינקן. הוא ממשיך לבהות קדימה, אף שריר בצוואר שלו לא נע. אתל משתרכת איתו מאחור, פותחת לו את הדלת. שתי הנשים מתעסקות איתו כמה רגעים, ואחריהם משכיבה אותו אמא רות לישון. מה לעשות, הילד בן 63. לילה טוב אסי. גוד נייט. רחשי טלוויזיה בוקעים מהחדר שלו, ואחר כך שיעולים כבדים. רות מטה אוזן בדאגה. היא ואתל עומדות זמן מה על יד החדר, מתלחשות. בסוף הן פונות לחדרן. אצל אסי נדלקים האורות, והוא בורר ערוץ מוזיקה בווליום גבוה, איתו, כנראה, הוא נרדם. אנחנו ישובים עגמומיים על הנדנדה שלנו, מרחק שלושה־ארבעה מטרים מהדיינים, וטוחנים קבוקים וצ'יפסים.

לילה יורד על המדבר. כלב השמירה האומלל לא מפסיק לנבוח. עופות לילה מחרידים אותנו עם צווחות בלתי צפויות, ותרנגול שהשתבש לו השעון הביולוגי מתרוצץ ומשמיע קריאות בוקר רמות. יש גם שבשבת שמתקתקת כמו גנרטור מקולקל, ומעל הכל דופקים הבומים העמומים מהחדר של אסי. יש פה לא מעט רעש יחסית לשקט של המדבר.

דניאל קופץ לוודא שהכל בסדר, שואל אם כבר דיברנו עם אסי. אם קודם עוד היו ספקות בעניין, עכשיו כבר ברור שהחבר'ה של כושי ממש דוחפים אותנו אל האורח שנטה ללון. הם מעוניינים שאכתוב על אסי — האטקרציה החדשה של ה-101, המחליף של הנמרה המיתולוגית רומבה, שהיתה הסמל המסחרי של הפונדק במשך יותר מ-20 שנה. כושי מתכוון להביא לכאן בקרוב שלושה טיגריסים חדשים, תרומה מספארי מחו"ל; עד שהם יגיעו, האורחים מוזמנים להתרשם מהפרווה של אסי דיין. גם משהו.

אייל ואני נשארים לבד, והרעיון של נסיגה חד־צדדית עולה מחדש. הרי הבנאדם על הפנים, במצב בלתי אינטראקטיבי לחלוטין. מה בדיוק חשבנו לנו? וכמו תמיד כשמדובר באסי דיין, הלב נחמץ. איזה צער, איזה בזבוז. איך הוא נופל ככה פעם אחרי פעם. איזה סרט רע זה לראות איש כל כך מוכשר — כותב נפלא, במאי נהדר, שחקן גדול — בעליבותו.

אני נכנסת לחדר ומדליקה טלוויזיה, שמצידה מחטיפה לי סטירה: "הוא הלך בשדות". הנה אסי דיין בסרט אחר, סרט טוב, מלפני 40 שנה. האדם השפוף והמרושל, הגבר שממש הרגע כשל בכוחות אחרונים אל תוך חדר בקצה העולם, מחייך בטלוויזיה שלי חיוך כובש. חתיך, צעיר, יהיר, ופניו יפות. כל כך יפות שבא לבכות.

תראו, זה חי

בשבת אנחנו מתעוררים אל ארוחת בוקר שהאנשים של כושי הכינו והביאו עד לחדר. יש עניין גדול סביב זה; דבר כזה לא קרה כאן שנים. אני פותחת את הדלת עם הקפה, ועל הסף עומד התרנגול. עומד ושותק. כל הלילה צרח בוקר טוב, ועכשיו הוא שותק.

הכפר נראה לי אחר לגמרי באור הבוקר. ירוק, פתוח, שמח. אזור חדרי האירוח מטופח ונקי. אפילו מבני העץ הנטושים עושים פתאום רושם מזמין. והנגישות המיידית למדבר: שני צעדים ונמצאים בשטח פתוח שנמשך אל ההרים שבאופק. שלושה טווסים זכרים מתייצבים מולי ופורשים זנבות. מאות ציפורים — ציפורים חיות! — שרות ומפטפטות. גם האנשים אחרים בבוקר. בסדר כאלה. נחמדים, מתעניינים, רוצים לדעת איך ישנו ואיך היתה ארוחת הבוקר. את אסי עוד לא רואים, אבל מהטלוויזיה בחדר שלו בוקע השיר Love is in the Air.

איל ואני מתפללים לאלוהי הריטלין שאסי יתאפס על עצמו היום, ובוחנים טקטיקות למשיכת תשומת ליבו: שאקיש בנונשלנטיות על דלת חדרו? שאפנה אליו אגבית כשיפסע בפעם הבאה בשביל? אולי עדיף לשחק אותה קשים להשגה — נראיין ונצלם את כל העולם ואשתו חוץ ממנו, ונחכה שהוא יעשה את הצעד הראשון? או שסתם נשב בחוץ, נגלגל מהגולדן־ויריג'יניה שהבאתי ונקווה שמשהו בתנועת היד המוכרת יגרום לו להסיט מבט?

בעודנו שקועים בהיערכות האסטרטגית, הוא יוצא מהחדר. לא נראה שיש הרבה חדש תחת השמש המדברית: עדיין כפוף, רגליו כמו מתקשות לשאת את גופו, מבטו מזוגג כשהיה. רות מצטרפת אליו, והם הולכים יחד בשביל הציפורים המתות לבית של ויני ואן־דר אורד, הולנדית תמירה שנראית יותר כמו אינדיאנית ומגדירה את עצמה "היפית לשעבר" (לא יודעת למה היא מתכוונת בלשעבר). היא אסטרונומית שחיה כאן בגפה שמונה שנים, יש לה טלסקופ ענק בחצר, ובלילות היא גולשת לגלקסיות רחוקות. לפעמים באי הפונדק עולים אליה לצפות יחד איתה בכוכבים. ואתמול — אחרי שהכרנו אותה בסיור הראשוני — היא הזמינה אותנו אליה. זה נראה כזמן טוב לקבל את ההזמנה.

רות יושבת עם ויני בחצר הפתוחה ומלמדת אותה לסרוג. ברגע שהיא מבחינה באייל היא נוטשת את המסרגות, ומבקשת ממנו שילמד אותה להשתמש במצלמה הדיגיטלית החדשה שלה. הוא נותן לה שיעור מזורז, והיא מתלהבת כמו ילדה. בין קליק לקליק היא מספרת לנו על ההיכרות הארוכה שלה ושל בעלה המנוח עם כושי; היא אומרת שהוא איש עם לב גדול ורחב. אחר כך היא מספרת שאתמול נהגה לכאן מתל אביב בעצמה. איכשהו זה כבר לא מפתיע. היא חמה ולבבית, ומשדרת אנרגיות שאין להן גיל.

"מה אני מעניינת את העיתונות, מה כבר עשיתי בחיי?", היא מהרהרת על ידי בקול. "הרי תמיד התעניינו בי כי הייתי אשתו של, אמא של". יש בליבה על התקשורת — לא מעט עיתונאים פגעו בה ובבני משפחתה — אבל היא מספיק אינטליגנטית וכנה כדי להגיד לעצמה ולנו שלכל סיפור יש כמה צדדים. היא לא מציבה סייגים או תנאים לשיחה, ומדברת בפתיחות על הכל. גם על הבן שלה. כמה היא מקווה שיהיה לו טוב פה. שישתקם, שיתחזק, שיחזור לעצמו. "מאוד קשה לי", היא אומרת. "אין לך מושג איזה דברים אני צריכה לעבור בגילי, כמה זה קשה, מעייף, שובר את הלב. מי היה מאמין שבזה אצטרך להתעסק בגיל 92". רק אחר כך נבין שהיא התכוונה לא רק למצבו של אסי, אלא גם לכך שהמתלוננת הגישה נגדה תביעת דיבה בגלל דברים שאמרה בתקשורת עם פרוץ הפרשה.

אתל ("הנהדרת שלי") טורחת על הכנת ארוחה. ויני מזמינה אותי פנימה, לראות את הבית — ספרים, יצירות אמנות, בובות שהכינה בעצמה, אבנים, מאובנים. גם על הכורסה מול הטלוויזיה מונח מאובן. הוא צופה בסרט טבע; נמרה בנגלית בדיוק סוגרת את לסתותיה על צווארה של אימפלה, והוא מביט בה כמהופנט. השלט ביד, המרפק מושט קדימה, והוא לא מסתכל לצדדים או מגלה עניין בשום דבר שמעבר למסך. רק יושב ובוהה. ויני מביטה בו בחמלה ומהסה אותי. כעבור כמה דקות הוא נרדם בתנוחה הזאת, עם השלט ביד.

דניאל מצטרף. כל אנשי הכפר, הוא מגלה לנו, מתגייסים לסייע בפרויקט הגמילה והשיקום של אסי. הוראה מאבא. הערב, למשל, הוא יסעד אצל מוטי. תעברו שם.

די בחשש אנחנו שבים לבית של הקב"ט. הוא הכין עוף בטאבון במיוחד בשביל הדיינים, ואנחנו מגיעים בדיוק כשהם מסיימים את הארוחה.

"מי אלה?", שואל אסי, שנראה לראשונה כמו מישהו שמתעניין במשהו, "החבר'ה מערוץ 10?". רות אומרת שלא, ובכל זאת הוא ממהר לפתוח איתנו בשיחה. ממש שיחה. הוא מבקש ממוטי לשים קפה על האש, שיהיה לכולנו. "תכירו", הוא אומר, "זה מוטי. עכשיו קב"ט, בעוד חודש קב"ן".

כולם צוחקים. אסי מבסוט. שם לב, קולט, מבחין בניואנסים. מבע הזומבי נעלם כלא היה. יש לו הרבה מה להגיד, ועכשיו הוא מתכוון להגיד את זה. כן, לעיתון. לא נורא אכפת לו איזה עיתון. הוא מרגיש טוב יותר היום. הוא קולח, הוא שנון, הוא פרוע, הוא מצחיק. הוא אסי דיין.

מונולוג, נקודה

"'בלייזר'? זה 'פלייבוי' הישראלי, לא? עם הבחורות היפות? אל תיעלבו, בפלייבוי דווקא יש כתבות לא רעות. האמת, אין לי זמן לקרוא עיתונים. בקושי יש לי זמן לספרים. אני עסוק באלף דברים. כתיבה של שירים, ספרים, סרטים חדשים. חשבתם שאני גמור, אה? שאני לא עושה כלום? שמי יודע איך נפלתי, שהמוח שלי לא מתפקד? שטויות. המוח שלי מתפקד יופי בזכות הריטלין. כן, לקחתי קצת יותר מדי, אבל כבר כמה שבועות שלא, ואני אצא מזה. אני לא מכור לסמים וכל מה שסיפרו לך. התקשורת, הטלוויזיה, כל הקשקשנים שאין להם מושג, רק מחפשים לראות אותי נופל. הנה אסי דיין עוד פעם התמכר. הנה אסי עוד פעם מסטול. דם. תני להם דם. מה אני כותב, מה אני יוצר — זה לא מעניין. מעניין סמים. מעניין ריטלין. מפגרים. אחר כך באים ואומרים, הוא גאון. הוא קוסם. אסי, תעשה לנו סרט.

"אתה בטוח סרג'יו, זפטה שמש?"

הייתי חודשיים באבו כביר, מאחורי הסורגים. שמו אותי עם עבריינים, גנבים אלימים. גם הם התחילו: אסי, תעשה עלינו סרט. אמרתי להם, אתם משעממים אותי. מה אני, עבריין? אני אלים? עכשיו זאת הפעם הראשונה בחיים שיצאה ממני אלימות. וגם, אפשר לחשוב. כולה סטירה. אם אני מצטער? כן, אני מאוד מצטער שהיא לא היתה חזקה מספיק. איזה ניסיון רצח ואיזה שטויות. זה ריב כמו שקורה אצל כל זוג, כל יום, בכל מקום בעולם. טוב, בסדר, אמא, אני לא אדבר על זה. אני רק אומר שכשקורה משהו, תנסו לזכור עם מי אתם מתעסקים.

זאת מדינת משטרה מטורפת. לא הספקתי להגיע לכאן, כבר באו לקחת אותי עוד פעם כי היא אמרה שטילפנתי אליה. ובדרך אני עם אזיקים על הידיים. היית מאמינה? אני אומר להם, תרדו ממני כבר. לא טילפנתי. אולי מישהו אחר לחץ בטעות Send בטלפון שלי, וזה היה על המספר של הבית. חשבתם על האפשרות הזאת, דגנרטים? לך דבר אל הקיר. והטלוויזיה חוגגת: סמים, אלימות, אסי דיין. ריטלין זה סמים? זאת התרופה הכי נהדרת שיש. בזכותה ירדתי 30 קילו. הייתי 120, עכשיו אני 90. כשאתה על ריטלין, אתה פשוט לא מסוגל לחשוב על אוכל. זאת תגלית המאה. אני לא תופס איך הנשים עוד לא עלו על זה. בשנה הבאה אני הולך להר הרצל להדליק משואה לממציא הריטלין.

ברצינות עכשיו, מיליוני ילדים היפראקטיביים בעולם מקבלים ריטלין כל בוקר ואף אחד לא עושה מזה עניין. אבל אם אני על ריטלין? אוהו, חגיגה. אף אחד לא תופס שלא יכולתי לכתוב כלום, שהמוח שלי היה משותק עד שהריטלין הציל אותי. אבל עכשיו אני נקי, אז אל תבלבלו לי את המוח. הוא בסדר. זה אותו מוח שאתם כל כך אוהבים, לא? המוח שעשה לכם את גבעת חלפון, ואת אגפא, ואת כל הדברים האחרים שלי. ליקקתם את האצבעות, לא? נתתם לי פסלי אוסקר, לא? אני מאוד מעריך את זה. אגב, אני מאוד אוהב את הפסלונים. הם מאוד שימושיים. מחזיקים לי יופי את הדלתות בבית שלא ייטרקו. כולכם צבועים, דו־פרצופיים.

אז מה, מה את רוצה לשמוע? לא נפלתי לסמים ולא השתגעתי, אבל פה אני אשתגע. אני אצא מדעתי מהשקט הזה. אני לא אוהב שקט, אני אוהב את רעש החיים של העיר. לא עשו לי שום ג'סטה כשהביאו אותי לפה. אוויר נקי? אני נושם יופי בתל אביב. מרחבים? אני ביקשתי מרחבים? אני לא צריך לא צימר בגליל ולא חושה במדבר בשביל ליצור. הכתיבה שלי לא זקוקה לרקע או לנוף. לא מאמין בכל הבולשיט הזה של להיתקע על איזה הר בשביל לקבל השראה. אצלי הכתיבה זה משהו כל כך דחוס, אינטנסיבי, שאני לא צריך כלום. רק עט ונייר. הכותבים הכי גדולים תמיד יצרו באיזה חור, שני מטר מרובע, או בדרך על חתיכת נייר, כשנסעו ברכבת. אין לי שום נטיות רומנטיות סביב הכתיבה. בכלל, אני טיפוס מאוד לא רוחני. ההארה הכי גדולה שהיתה לי באה באמצע התקפת כאב איומה בגב, כשהרופא הזריק לי משכך כאבים ישר לעצב. באמת, הארה אדירה.

אנשים שואלים אותי מה התוכניות שלי לעתיד. אז בואי, אני אתן לך משהו בלעדי: התוכנית שלי לעתיד היא להיות משותק. לפי כאבי הגב שלי, זה ברור שאני בדרך לשם. לא כל כך נורא כל זמן שהראש עובד, נכון? ומה כבר אפשר לעשות נגד זה, שיאצו? לא, אל תתחילי עם זה. לא רוצה מדיטציות, יוגה וכל זה. אמרתי לך, אני מאוד לא רוחני. אגב, אני גם שונא את הודו. השתתפתי ב'השיבה מהודו' — סרט איום ונורא — אז הייתי במקום ההוא שכולכם מתים להיות בו, וזה גועל נפש. מקום מטונף. מסריח. מיליוני בני אדם הולכים ומנענעים את הראש כמו כלבי הצעצוע הקטנים האלה שהיינו שמים פעם באוטו מאחורה. אני מעדיף לשבת בחדר שלי ולכתוב. ממש עכשיו אני מכין סדרה לערוץ 10, שישה פרקים. נתנו לי מצלמה, ואני אתעד לבד את עצמי ואת חיי כאן אצל כושי. אסי באי השדים".

כעוף החול

עם כל רגע שעובר, אסי מדבר שוטף יותר ונראה טוב יותר. קומתו מזדקפת. המילים שלו מעוררות אותו; העקיצות שלו מחזירות לו את חדוות החיים. גם לנו. אנחנו מוכנים לשמוע עוד ועוד, אבל הוא מתעייף והערב מסתיים.

למחרת מגיע כושי. הוא שקוע מעל הראש בצרות שלו: אחרי השריפה לקח מהבנק הלוואה של חמישה מיליון שקל, והשקיע בשיקום ובבנייה מחדש של כל מה שנשרף. הוא סמך על הביטוח שיכסה הכל, אבל איפשהו בדרך העניינים התפקששו, ועכשיו העסק בהליכים משפטיים והוא לא יודע איך זה ייגמר. יש לו גם בלגן לא קטן עם קפה ג'ו, שפתחו אצלו סניף ויחסיהם עלו על שרטון. לכן בית הקפה והגלידה סגורים; גם זה בהליכים משפטיים. המקום עולה לו הון, הפונדק לא מכניס מספיק כסף, הוא לא יודע מה יהיה.

בכל זאת, אני שואלת, למה המקום נראה ככה? למה אתה לא מפרסם את חדרי האירוח? למה אתה לא מנצל את מה שיש לך פה?

אני איש בא בימים, הוא עונה. התעייפתי. הילדים, הם כבר ייקחו את זה מכאן הלאה. ובכלל, מה שחשוב לי עכשיו זה אסי. זה הולך להיות תהליך ממושך של גמילה ושיקום, אבל אני מאושר לעזור לאדם שאני אוהב. מפה אסי יצא נמר. יתנקה בגוף ובנפש. אנחנו נטפל בו והמדבר יטפל בו. השקט יבריא אותו. הוא יאכל טוב, יישן טוב, ייוולד מחדש. אני מבטיח לך, אסי דיין יצא אריה מה-101.

תחליט, אני אומרת. אריה או נמר?

אריה, הוא מחליט. אריה.