"גברים הם בעיקר לסקס ובשביל להרוג ג'וקים"
"הם פשוט עם בלתי נסבל", אמרה לי שיר, "הם חסרי רגישות ומנופחים באגו. גם אני חשבתי שאני זקוקה לגבר, אבל עם הזמן גיליתי שמה שאפשר לעשות בידיים של אשה מיומנת, שום בחור לא יכול לעשות, ושחתולים הורגים ג'וקים טוב יותר"
ישבתי על הבר והמתנתי לחברי הטוב רן תוך כדי קריאת המסרים ממנו. "מותק, התעכבתי בגלל בעיה במשרד, עוד עשר דקות אני שם". וגם "מתוקה, פקקים היסטריים, זה ייקח קצת יותר, ממש מצטער".
מזל שעוד היה מותר לעשן בברים בימים ההם. הישיבה לבדי בבר אף פעם לא נעמה לי, וחידדה את תחושת הבדידות ששרתה עלי באופן כללי באותו הזמן. הברמן החמוד חש בבדידותי ומידי פעם זרק לי מילת עידוד או הציע צ'ייסר על חשבון הבית.
"אפשר לשבת פה?", שאלה בחורה יפה תוך שהיא מניחה יד עדינה על כתפי ומפנה מבטה לכיסא הריק שלצידי.
"אני מחכה לחבר, אבל את יכולה לשבת פה בינתיים, הוא קצת מתעכב", אמרתי בנימה מתנצלת והרגשתי מטופשת על כך.
"מצוין", אמרה וחייכה. יופייה היה יוצא דופן ובשילוב עם גופה הצנום הקנה לה לוק של דוגמנית. הברמן מייד ניגש אליה. אחרי שהזמינה ג'יימסון עם קרח נפנתה אלי.
"אז את מחכה לחבר שלך?", שאלה והעבירה יד בשיערה השחור הארוך, מתעכבת לשחק בקווצותיו.
"הוא לא בויפרינד, הוא חבר. זה מרגיז שאין לשני המצבים האלו מילים נפרדות כמו באנגלית. כלומר, יש את המילה 'ידיד' אבל מי בכלל משתמש בה?", עניתי במבוכה שלא הבנתי את מקורה.
"אני מקווה שלחבר-הידיד שלך ייקח עוד הרבה זמן", אמרה כששלפה סיגריה ולא הסתכלה עלי.
"למה?", שאלתי בתמימות.
"כי אני אשמח להכיר אותך. אני שיר, דרך אגב", ענתה במבט ישיר והושיטה יד לעברי.
אני נמצאת תחת מתקפת חיזור
ההבנה המפתיעה שאני נמצאת תחת מתקפת חיזור השפיעה עלי באופן מיידי. מבלי שהתכוונתי לכך הגב שלי הזדקף, הפנים הוארו והגוף המשועמם נכנס לדריכות.
שקענו בשיחה כל כך מעניינת שלא שמתי לב לעדכונים של רן - מחפש חניה, לא מוצא חניה, חונה בחניון קצת רחוק, כבר מגיע. שיר סיפרה שהיא לסבית, אך בניגוד לחברותיה לקהילה מעולם לא הבינה מדוע מרבית הנשים שאוהבות נשים בורחות מנשיות כמו שהן בורחות מגברים.
"אני אוהבת נשים נשיות, מטופחות, יפות, בדיוק כמוך", אמרה במבט מפתה. סיפרתי לה על חוויותיי בהתנסות עם נשים. לאורך השיחה שיר הבינה שהטרף שלה הרבה יותר בשל ממה שציפתה ועיניה הכחולות הגדולות נצצו בכל רגע יותר ויותר.
כשרן הגיע בסופו של דבר, הוא התעקש ששיר תמשיך לשבת בכיסא שיועד לו. "במקום להעביר את הערב עם כוסית אחת, אבלה בחברת שתי כוסיות, יכולתי לבקש יותר?", אמר משועשע.
שיר לא אהבה את המילה "כוסית", ומיד התפתח סביב הנושא דיון בו הציגה דעות פמיניסטיות נחרצות. אני גרסתי שהכל עניין של סמנטיקה ושאם "כוסית" משמע "בחורה שנראית מעולה" אין לי בעיה שיקראו לי כך. רן לא התרגש מהמתקפה, וכהרגלו סובב את הדברים כך שהצחיק את שתינו עד כדי כאב בטן.
כשהגיע הזמן להתקפל, שיר ואני החלפנו טלפונים ונפרדנו בנשיקה קטנה בשפתיים.
"אז מה, את בעניין של לעבור צד?", שאל אותי רן כשלקח אותי הביתה.
"לא יודעת לגבי צדדים, שיר מוצאת חן בעיניי, אם היא תתקשר אני אצא איתה". הבחנתי שאני מתרגשת מהמחשבה. אם היא תתקשר...רציתי שהיא תתקשר.
היא החלה ללטף את גופי
למחרת שיר הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. כשסיימנו לאכול מהמטעמים שבישלה במיוחד בשבילי (צמחוני, בלי בצל ובלי עגבניות), היא נפרסה לה על כורסא נוחה. כשחיפשתי אני את מקומי בסלון היא משכה בידי, "בואי שבי איתי כאן, יש פה מקום לשתיים". נשכבתי לצידה על הכורסא הצרה שצופפה את שתינו והיא הצמידה את גופנו. היא חיבקה אותי והחלה מלטפת את גופי.
המגע שלה היה נעים ועורר בי התרגשות. היא היתה אחת הנשים הסקסיות ביותר שפגשתי בימי ונמשכתי אליה. עם זאת הייתי די נבוכה והרגשתי לא במקומי. הרפתקאות עם סטרייטיות סקרניות שכמותי הן עניין אחד, אבל להיכנס לטריטוריה של לסביות זה כבר סיפור אחר. היא עוד עלולה להתאהב בי. החלטתי לא לנתח את הסיטואציה ולתת לדברים לקרות. אולי גם אני יכולה להתאהב בה?
שיר סיפרה שבעבר הייתה סטרייטית ושבהדרגה הפכה להיות לסבית, רק באמצע שנות העשרים לחייה. "אין לך מושג כמה גברים מיותרים בחיים שלנו", אמרה בנימה נוקשה שסתרה את הלך רוחה הכללי. אחרי זמן מה של מזמוזים קלים הלכנו אליה למיטה. "אל תזוזי, תני לי לפנק אותך", ציוותה עלי ואני התמסרתי אליה בגופי. למרות העונג המיני, תחושה קלה של חוסר נוחות ליוותה אותי לאורך כל הזמן.
גם שני המפגשים הבאים שלנו התרחשו בביתה. נהניתי מאוד לדבר איתה ולשכב איתה, אבל בכך העניין התמצה. הלב שלי נותר אדיש לסיטואציה. בפגישה הבאה הלכנו למסיבה של חברה לסבית שלה. לראשונה הייתי בחלל שהיו בו אך ורק בנות. לא היתה שם שמלה אחת, לא חצאית, לא שביב של מסקרה ולא כלונסאות עקבים. היו שם הרבה זוגות מכנסיים גדולים ונפולים, גופיות סבא, חגורות ותסרוקות קצוצות.
"אחרי שני גירושים את עדיין אוהבת גברים?"
שיר ואני ישבנו על הבר. "איך זה שאחרי שני גירושים את עדיין אוהבת גברים?", שאלה אותי במהלך השיחה. "גברים הם פשוט עם בלתי נסבל, הם כל כך שטחיים וטיפשיים. הם חסרי רגישות, מנופחים באגו ורואים רק את עצמם. בעבר גם אני חשבתי שאני זקוקה לגבר, בעיקר לצרכי סקס ובשביל להרוג ג'וקים. אבל עם הזמן גיליתי שמה שאפשר לעשות בידיים של אשה מיומנת, שום זין לא יכול לעשות, ושחתולים הורגים ג'וקים טוב יותר".
שנאת הגברים המופגנת שלה חרתה לי, כמו גם ההכללה. הכרתי בחורים שמידת הרגישות שלהם עלתה בהרבה על זו של אישה ממוצעת. לא יכולתי לשאת את השמצתם של כלל הגברים באשר הם, ועמדתי והגנתי על כבוד המין עם הזיפים. הסברתי לה שלא על הזין לבדו עומדת נחיצותו של הגבר בחיי. שיש איזושהי השלמה ואיזון בין גבר לאשה, שיש משהו נפלא בחוזק, בעוצמה ובחספוס הגברי.
בניסיונותיה לשכנע אותי שגברים מיותרים בחיי, שיר רק העצימה את הבנתי עד כמה הם לא. הנוקשות בדבריה, הנחרצות הכועסת שלה, גרמו לי להתרחק ממנה ויותר מכך - להתרחק מרצונותיי להתנסויות עם נשים. אם קודם לכן שקלתי להתערבב בקהילה הלסבית בכדי לבחון את שייכותי, אחרי החוויה עם שיר הבנתי לחלוטין שמקומי לא שם. בכך הסתיים פרק בחינת הזהות המינית בחיי.
הסברתי לה שלא על הזין לבדו עומדת נחיצותו של הגבר
צילום: index open
מומלצים
