פגוש את העולים

"זרובבל" של שמואל ברו נשמע כמו דרמה ישראלית טיפוסית: התמודדותה של משפחה ישראלית עם שורה של משברים וחיכוכים פנימיים - ביניהם בן שנהרג במהלך שירותו הצבאי, אחיו הצעיר שמסתבך בפלילים ובת שמבקשת להתחתן עם בחיר לבה חרף התנגדות הוריה. מנגד, זרובבל, אבי המשפחה, מתאמץ לשמור על משפחתו בטוחה ומלוכדת.

אלא שגם אם הקו העלילתי נשמע מוכר, "זרובבל", שיציג החל מהיום (ה') בסינמטקים ברחבי הארץ, שונה מכל סרט ישראלי אחר. בראש ובראשונה, כיוון שמדובר בסרט עלילתי שצמח ומתמקד בקהילה האתיופית - קהילה שעד היום כמעט ולא קיבלה ביטוי בתרבות הישראלית. כאן לא תפגשו באותם שמות שחוקים של שחקנים ויוצרים, וכפי שברו עצמו מיטיב לתאר זאת - "לא תראו כאן צילום של אמא, ילד ועגלה הולכים בשדרות רוטשילד בתל אביב".

צפו בטריילר לסרט "זרובבל"

"זה לא היה רק עניין אידיאולוגי", אומר במאי הסרט, שמואל ברו. "לא הספיק לי רק לתת ביטוי לחלק המודחק הזה בחברה הישראלית, אלא להוכיח לתעשייה ולקהל שיש שם סיפורים מעניינים עם פוטנציאל קולנועי. זה בדיוק מה שדובר קוסאשווילי עשה עם העדה הגרוזינית. 'חתונה מאוחרת' לא הצליח בגלל שהוא גרם לגרוזינים להרגיש חלק מהחברה הישראלית, אלא בגלל שהסיפור היה מעניין ברמה הקולנועית נטו".

מאיפה הגיעו הסיפורים? עד כמה התסריט הזה אישי?

"אני חושב שכל עולה מאתיופיה, ואולי כל מהגר בכלל, היה אומר שזה סרט אישי, כי הוא היה מוצא את עצמו בסיפורים האלה, ברצון הזה להיות שייך, ובזהות החצויה הזו שאתה מתמודד איתה מדי יום – מצד אחד אתה רוצה להיות ישראלי, מצד שני הישראלי הממוצע לא מקבל אותך. בכלל, כל הלבטים הפנימיים שמאפיינים קבוצות מהגרים מופיעים לאורך כל הסרט, כמו הפער הזה בין דור ההורים לדור הצעיר".

"זרובבל עצמו הוא לחלוטין מקרה מייצג של הדור שלו, הדור של אבא שלי. הוא מאוד ציוני, ובכל פעם שהוא נתקל בדברים שקשורים לשוני שלו, לקיפוח שלו - הוא מתעלם מהם. הוא לא מתלונן שדופקים אותו, עד לשלב שבו הוא מאבד את היקר מכל. עד אז הוא לא סובל מרגשי נחיתות, להיפך: הוא מאוד גאה בציונות שלו ובזהות היהודית שלו.

"זרובבל". סיפורים מהחיים

"המשברים שהמשפחה עוברת אמנם לא שאובים ברובם מההיסטוריה המשפחתית שלי, אבל זרובבל זה ללא ספק אבא שלי. כשהיינו ילדים, הוא עבד במפעל של מטוס הלביא, וכל הבית שלנו היה מעוטר בתמונות של המטוס. אנחנו, הילדים, כל הזמן התלוננו שהוא עושה לנו פאדיחות, שהסלון שלנו נראה כמו מוזיאון של התעשייה האווירית".

זרובבל הוא אמנם הדמות המרכזית בסיפור, אולם חלק ניכר מהסרט מוצג מנקודת המבט של נכדו, חובב קולנוע רך בשנים שזכה לכינוי ספייק לי. אבל ברו מדגיש כי לא ממש מדובר במחווה לבמאי האפרו-אמריקני. "זה נובע מהנטייה של הקהילה האתיופית לחקות את החברה האמריקנית, בדיוק כמו בחברה הישראלית כולה. אז כולם אצלנו חולמים להיות טופאק, וספייק לי הוא מעין מקבילה קולנועית שלו - במאי שהוא אייקון של הקהילה השחורה בארצות הברית".

היה טוב וטוב שהיה

ברו בן ה-33, שנולד באתיופיה ועלה לארץ כשהיה בן שמונה, הוא ללא ספק עוף מוזר בתעשיית הקולנוע המקומית, ואין הכוונה כאן לצבע העור או המוצא שלו; הוא החל את דרכו בכלל כשחקן, בעיקר בתיאטרון, ומעולם לא למד קולנוע. למעשה, לדבריו הוא בכלל לא נוהג לצפות בסרטים ("רק קומדיות, מדי פעם"). הרקע הזה כמובן הקשה עליו להשיג מימון לסרט, ובסופו של דבר הוא החליט לצלם פיילוט בן כמה דקות ולגשת איתו לקרנות ולמפיקים.

ברו מקבל את הפרס בפסטיבל חיפה (צילום: גוסטבו הוכמן)

ההחלטה הזו התבררה כנבונה: ברו קיבל מימון מקרן גשר ומקרן הקולנוע הישראלי, וזכה לתמיכה מקצועית מצד מרק רוזנבאום, שהפיק את הסרט יחד עם איתי תמיר. עם תקציב צנוע של פחות מ-200 אלף דולר ועזרה בלתי מבוטלת של המשפחה - אחיו ואביו מופיעים בסרט, ולדבריו כל שאר בני המשפחה התגייסו גם הם לסייע - ברו הפך את אותו פיילוט לסרט באורך מלא, שזיכה אותו בפרס לדרמה הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה ובפרס חבר השופטים בפסטיבל טאורמינה.

במבט לאחור, כשהמסע המפרך הזה מאחוריו, ברו מודה שהוא קיווה להנות הרבה יותר מהעשייה הקולנועית. "קשה לי להגיד שהיה לי כיף לעשות את הסרט הזה", הוא אומר. "היו רגעים מהנים, אבל בהמון שלבים - בעיקר במהלך העריכה - הרגשתי שאני מעורב מדי, שזה קשה לי מדי. באתי הרי ממקום של שחקן, שמגיע ליום עבודה ולא צריך לדאוג לתוצר הסופי. המעבר הזה למקום של בוס, של מי שמנהל את העניינים, הי לי קשה מאוד".

מוכרחים להיות שמח

מתחת לחזות המחויכת והתמימה שלו, ברו מסתיר לא מעט כעס על האופן בו מוצגת הקהילה האתיופית בתקשורת הישראלית. "זה נובע מהנטייה הזו ללכת למקום הפשוט יותר. מאוד קל להביא את הסיפור האנושי הטרגי, את הנכה שגר בקומה הרביעית בבניין בלי מעלית, להציג את העולים מאתיופיה כאנשים קשי יום ומסכנים".

"הרבה יותר קשה להביא סיפור אופטימי, משהו שלא משתף פעולה עם האווירה הזו של חוסר תקווה. אני מכיר את זה מהעבודה שלי כשחקן וכקומיקאי; קשה מאוד להצחיק, אבל סיפור טרגי אפשר להוציא ברגע. שוט אחד של בן אדם שחי על לחם ותה - וגמרנו. גם על הצופה זה עובד".

גם הסרט שלך הוא לא ממש קומדיה, אתה יודע.

"זה נכון, אבל עדיין יש הבדל. הסרט שלי שונה מכל הכתבות שאתה רגיל לראות על עולים מאתיופיה. הוא אמנם מציג את הקשיים והמשברים, אבל לא בא ממקום של מסכנות - אלא ממקום של כוח".