"לא מסוגלת לחבק את הילדים שלי"
כשלימור (אמא לשניים) רואה חברה מחבקת את בנה ואומרת לו: "כפרה, מה העניינים?" בא לה לבכות, כי היא לא מסוגלת לעשות את זה עם ילדיה. "חוץ מהעניין של החיבוק, אני חושבת שאני אמא רגילה", היא אומרת ונזכרת באם שלא יכלה לגדל אותה ובמשפחת האומנה שנתנה לה בית
"פתאום נכנסה אישה לתוך הבית ואמרה 'אני אמא שלך'. אמרתי לה 'מה פתאום. אמא שלי הלכה לעשות קניות'. היא אמרה 'מה, את לא זוכרת אותי?' היא הושיבה אותי על הברכיים שלה ואמרה 'כפרה, כפרה'. המשפחה האומנת שלי היא רומניה. לא ידעתי מה זה 'כפרה'. התחבאתי".
בגיל 6 נודע ללימור (השם האמיתי שמור במערכת) שהבית אותו חשבה לביתה, אינו ביתה המקורי ושהאישה לה היא קוראת אמא, אינה אמה הביולוגית. לימור ניסתה להתחבא, אבל לא ניתן היה להתחבא מהמציאות החדשה ששינתה בין רגע את עולמה של ילדה בת 6.
ההיכרות שלנו עם לימור התחילה במייל קצר ומסקרן למערכת ערוץ הורים, ynet: "גרתי באומנה מגיל 3 ואני מאוד מזדהה עם הכתבות באתר". השיחה שלנו גלשה והתארכה. קשה להכניס סיפור חיים שלם לתוך מילים והגדרות, לתת במה ושם לתחושות שפותחות מערבולות ישנות בבטן. ובכל זאת החליטה לימור, כיום בת 42, נשואה ואמא לשני ילדים בגיל ההתבגרות, לשתף אותנו בסיפור חייה.
ילד שלא יודע כלום
לימור נולדה בצפון הארץ למשפחה בת 12 ילדים. לאחר כחודש בו שהתה בביתה הביולוגי, היא הוצאה מביתה והוחזרה לבית החולים על רקע של הזנחה קשה. חודש נוסף עבר ולימור נלקחה למעון בו שהתה במשך 3 שנים. לבסוף, נמצאה עבור לימור משפחה אומנת עם שני ילדים ביולוגיים – נערה בת 20 על סף חתונה וילד בן 10 שרצה חֶברה.
"אני לא זוכרת כלום מאותה תקופה", מספרת לימור. "סיפרו לי שכשהגעתי, כל הזמן נגעתי בכל מיני חפצים ושאלתי 'מה זה, מה זה, זה שלנו?' לא דיברתי יותר מדי חוץ מזה. אמי האומנת הסבירה לי על כל דבר והצטרדה. העובדת הסוציאלית אמרה לה 'את לא צריכה להגיד לה כל דבר' ואמי האומנת ענתה 'אי אפשר לא לענות לה. זה ילד שלא יודע כלום'".
הזיכרון הראשון של לימור הוא הביקור הפתאומי של אמה הביולוגית. לימור נשארה בבית עם אחיה האומן שהיה בן 13. "שיחקנו לבד בבית, פתאום נכנסה אישה ואמרה 'אני אמא שלך'. אמרתי 'מה פתאום. אמא שלי הלכה לעשות קניות'. אחי הבין ואמר לה 'בואי תשבי'. אני התחבאתי. אף אחד לא ידע שהיא הולכת להגיע. היא הגיעה למעון ושם נתנו לה את הכתובת של המשפחה האומנת שלי. היום זה היה כנראה חסוי, אבל אז סיפרו הכל.
כשאמי האומנת חזרה מהקניות, היא אמרה 'כן. זו אמא שלך'. אמי אמרה 'מה, את לא זוכרת אותי?' כנראה שהיא ביקרה אותי במעון מספר פעמים. הרגשתי שרימו אותי. אני גרה בבית ופתאום אומרים לי זה לא הבית שלך. חשבתי בהתחלה שעובדים עלי ואחר כך מאוד כעסתי על כולם. כעסתי ופחדתי שהיא תיקח אותי. אחרי שהיא הלכה, אמרתי לאמי האומנת 'זהו, אני לא קוראת לך אמא יותר'. החלטתי שאני קוראת לה דודה ומאז כך היה".
לימור בחרה שלא לספר לאף אחד על הביקור הפתאומי. אמה ביקרה פעם נוספת ולאחר מכן נעלמו עקבותיה. אביה הביולוגי נפטר כשהייתה בת 3. מגיל 9 החל לבקר אותה מדי פעם אחד מאחיה הביולוגיים. החיים המשיכו במסלולם, אך המציאות החדשה קרעה קרעים גסים בשייכותה של לימור למשפחתה האומנת. לאחים היא קראה אחי ואחותי, אבל לאחר זמן מה, נוצר צורך בטרמינולוגיה מדויקת יותר ונולד הביטוי 'אחי הלא אמיתי'. "השתמשתי הרבה באמיתי ולא אמיתי", נזכרת לימור. "אחותי הלא אמיתית, אמי האמיתית ואמי הלא אמיתית".
"כשנהיה גדולים לא אדע מי את"
"אבי האומן אהב לשאול אותי 'איך אני?' ואני הייתי אומרת 'אבא טוב'. זה היה מין משחק כזה בינינו שהיה מאוד חשוב עבורו. הוא באמת היה אבא טוב. בהמשך הם לקחו ילד אומנה נוסף שהיה גדול ממני ב-4 שנים. הוא היה ילד לא פשוט שעבר לאחר 7 שנים לפנימייה. היו בינינו יחסי אחים, אבל אני זוכרת שהוא תמיד אמר לי 'תזכרי טוב טוב, כשנהיה גדולים אני אפילו לא אדע מי את'. היה לי מאוד קשה לשמוע את המשפט הזה, כי התייחסתי אליו כמו לאח, אבל הוא צדק".
לימור התחתנה בגיל 21 ולאחר כשנה נולד בנה הבכור. שש שנים נוספות חלפו ונולדה גם בת. "היה לי קשה עם הילדים כשהם היו קטנים ובמיוחד כשהם בכו. כל הזמן חלפו לי מחשבות בראש – מי ניגש אלי כשבכיתי? חשבתי אפילו שמעניין לראות מה קורה כשלא ניגשים לילד שבוכה. ניסיתי פעם אחת, אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד. לא הייתי מסוגלת לשמוע בכי של תינוק, נלחצתי. אולי זה קשור לילדות המוקדמת שלי במעון".
לאחר הולדת הבת, החלו להטריד את לימור מחשבות על אמה הביולוגית, עליהן לא סיפרה לאיש. "התחלתי לחשוב שאולי אמי חושבת שאני מתה, שאני לא קיימת. רציתי להראות לה שהסתדרתי בלעדיה ושיש לי שני ילדים. חשבתי וחשבתי ובינתיים התקשרה אלי אמי האומנת ואמרה שאמי הביולוגית התקשרה אליה ואמרה לה שהיא חייבת לפגוש אותי כי היא כבר מבוגרת.
עשיתי את עצמי שאני לא מבינה על מי היא מדברת. אמרתי לה 'איזו אמא?' רציתי להראות לה שאין לי עוד אמא וגם חשבתי שלא יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים היא פתאום חשבה עלי. אולי זה בגלל שאני חשבתי עליה כל כך הרבה. אמרתי לאמי האומנת 'אין סיכוי שהיא תראה אותי. פתאום היא נזכרה, מי היא חושבת שהיא'. מאוד כעסתי, אבל אחרי שהוצאתי את כל הכעס, החלטתי שאני חייבת לראות אותה כי היא לא יצאה לי מהראש".
לימור נסעה לפגוש את אמה. היא דמיינה שתפגוש סוג של מכשפה. "פגשתי אישה מאוד עדינה. היא כבר הייתה מבוגרת ונראתה חסרת אונים. היא לא ביקשה שום דבר, רק לראות אותי. ריחמתי עליה. כל האחים הביולוגיים שלי חוץ מהאחד שביקר אותי לא התחתנו ולא ניהלו חיים נורמליים. חלקם סובלים מבעיות נפשיות, חלקם מאושפזים, חלקם נפטרו.
אתמול הייתי במשרד הפנים וביקשתי תעודת פטירה של אחת האחיות כי אמי הביולוגית אומרת שהיא לא נפטרה. התחלתי להאמין שהיא חיה. הראו לי תעודת פטירה ועכשיו גמרתי עם השטויות האלו כי ככה אני לא אצא מזה".
"אם לא היו מוצאים לי משפחה אומנת, אני חושבת שגם אני הייתי מאושפזת היום באחד מבתי החולים לחולי נפש", אומרת לימור. "אני מרגישה שהם הצילו אותי. הם אנשים מאוד טובים. לא קיבלתי כל מה שרציתי, אבל קיבלתי בית והיה לי מקום לחזור אליו. אני מאוד שמחה שזה קרה".
אם מצאו לילד בית טוב, זה מה שחשוב
"כשאני קוראת תגובות של אנשים נגד משרד הרווחה, שמתלוננים על זה שמוציאים ילדים מהבית", ממשיכה לימור. "זה מאוד מכעיס אותי. קודם כל, חשובה טובת הילד. זה לא חשוב אם האמא כועסת שלקחו לה את הילד. אם מצאו לילד בית טוב, זה מה שחשוב. אם לא הייתי במשפחה אומנת, אני לא יודעת מה היה קורה איתי. כשאני קוראת את הכתבות שלכם על אומנה אני מאוד שמחה שמצאו לילדים האלו בית ולפעמים זה מאוד מרגש אותי כי זה מחזיר אותי אחורנית".
"אני רואה לפעמים אמהות אחרות שמנשקות את הילדים שלהם ואומרות 'איזה מתוק אתה, איזה חמוד'. ואני יודעת שבחיים לא עשיתי דבר כזה. אולי רק כשהיו מאוד קטנים. אני לא מסוגלת לחבק. יש לי חברה שכשהבן שלה בא היא מחבקת אותו ואומרת לו: 'כפרה, מה העניינים?' ולפעמים כשאני רואה את זה, בא לי לבכות כי אני לא מסוגלת לעשות את זה.
"אותי לא חיבקו. כשהייתי בת 4-5, בכל פעם שההורים האומנים היו מנסים לחבק אותי, הייתי בוכה אולי שעתיים שלמות. הם לא הבינו למה אני בוכה וגם אני לא הבנתי. אני חושבת שנורא התרגשתי. בשלב מסוים הם הפסיקו לנסות. אני מעדיפה להיות ככה, איך שאני ולא לדבר על זה. אנחנו לא אנשים שמחבקים. לפעמים אני אומרת לעצמי איזו מין אמא אני, אבל אני יודעת שאני מאוד אוהבת את הילדים שלי והפחד שלי זה שיקרה להם משהו. חוץ מהעניין של החיבוק, אני חושבת שאני אמא רגילה".
רוצים לעזור לילדים?
- לחצו כאן וחתמו על הטופס המקוון.
- עמותת סאמיט מחפשת משפחות אומנה נוספות באזור הדרום וירושלים. פרטים בטלפון: 02-5631350.
