דנה היא דיוות השמאטעס של העשור

כשיחצנית האירוע של השיק והשוק התקשרה לשאול אם דנה תגיע לערב החגיגי, ברור שחגיגי, נדמתי לשנייה. קצת חוצפה, לא? גם למקם את דנה אינטרנשיונל במקום שלישי ברשימת מלכות השוק, וגם לגרום לה להגיע לאירוע?! ספונג'דרה מרוטה בינות אנשי השיק הזוהרים?! כן, אני חייב להודות שעם היוודע תוצאות האמת הדרמטיות - דנה ב"משפחת השוק", מדורגת במקום השלישי - התחושה שלי היתה מאוד לא נעימה. זה לא הוגן. לא פייר.

אין יותר מלכת שוק ממנה (צילום: כפיר חרבי) 

לא מגיע למרינה מקסימיליאן בלומין בת ה-20 וקצת, שהפרסום והמצלמות חדשות לה והיא מן הסתם חושקת עד מאוד לקבל מחמאות מחבורת האוחצ'ות המתעסקות בפאשן (הן מעדיפות לומר את זה על אופנה) - אלו המסתובבות בשטח כחבורת כלבלבים מרחרחים המחפשים טרף, ותפקידן וכשרונן היחיד הוא לבחון אותה ואת אנשי הבידור האחרים בדקדקנות ובשקידה, משרוך ועד עגיל - לפסוק את דינן.

ומרינה, עלובת טעם שכמותה אליבא דה פרופסורי האופנה מטעם עצמם, שייכת לקבוצה של הנטרפים בנשיכות ונביחות קולניות. תמיד ובכל יציאה שלה מהבית. האומללה, שמקבלת שוב ושוב התייחסות מוגזמת ללבוש המחפיר שלה, מתבלבלת ונבהלת ולכן מנסה שוב ושוב לשנות ולתקן.

ניסיונות שאבוי, נגמרים תמיד - לטעמם של המבינים - בלא פחות מטרגדיה. ולמרות שהפרסום הטרי שלה הוא בזכות כישרון שירה נדיר (שבעיניי משמעותי הרבה יותר מהתאמת הבגד לגרב, שזה הכישרון העיקרי של הפאשנים), מרינה ראויה למעט חמלה על זה שלפחות היא מנסה.

עד כמה היא סמרטוטרה?

אז לא, לא פייר שהיא קבלה את הבכורה. שערורייה בתוצאות, דרושה ספירה חוזרת. שהרי נהיר וברור שהמקום הראשון המכובד בצמרת השוק שמור ללא עוררין לדנה אינטרנשיונל, שמצטיינת כבר הרבה שנים בלבישת סמרטוטים בלתי אפשריים שאין להם אפילו הגדרה. עד כמה היא סמרטוטרה?

הנה לכם, צוות השיפוט, טיעון שיכול להצדיק את הטענה שמלכת השוק האמיתית היא דנה והבכורה נגזלה ממנה שלא בצדק: טסנו להופעה בסן פרנסיסקו. התחזית היתה למזג אוויר חם ודנה הביאה רק בגדי קיץ, אלא שלפני הנחיתה התברר שדווקא נורא קר שם.

דנה, בתושייה צופית, לקחה איתה את השמיכה ששימשה אותה בשעות הטיסה הארוכות, בישמה אותה בבושם יקר (דווקא בריחות היא שיק שבשיק, חולה על בשמים יקרים), עטפה איתה את גופה כאילו מדובר בשאל יוקרתי וככה יצאנו אל המארחים, שחיכו לה עם זר פרחים ענק במכונית מפוארת.

יוצאת לבושה שמיכה (צילום: ענת מוסברג)

ועוד סיפורון אחרון, שביחד עם הווידויים המצמררים שיגיעו בהמשך, בוודאי יזכו אותה בתור דיוות השמאטעס של העשור – אגב, כינוי שהיא המציאה לעצמה. בשנים הראשונות לקריירה, כשהלוק של דנה היה בכיוון סעידה סולטנה יותר מאשר ליידי די, מעצבי אופנה כמעט ולא הסכימו לשתף איתה פעולה. פחדו שגבירות מהוגנות לא יראו בעין יפה שאחת כמו דנה לובשת את מה שהן לובשות, שהרי הן נשות שיק והיא, נו, אתם יודעים, לא ממש אשה.

מחייכת בחצי פה

כשהיא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, והבנו שכל אירופה הולכת לצפות בה, חשבתי שאולי כדאי לשדרג מעט את הגרדרובה המקורית. יצרתי קשר עם המשרד של ז'אן פול גוטייה בפריז, שלחתי תמונות שלה, סיפרתי את הסיפור ושאלתי אם אולי הוא יהיה מוכן להלביש אותה לאירוויזיון. בניגוד לגדעון אוברזון, שמסתובב במזרח התיכון כלורד אלגנטי בינות ילידים חסרי הבנה באופנה ובשיק, גוטייה הענק הגיב בשמחה.

באותה התקופה עקרו לדנה שן, והחור שנפער במרכז הפה כבר לא היה קשור בשיק או בשוק. דנה דחתה כמובן את המפגש עם רופא השיניים. במשך חודשים היא מצאה שיטה קלה יותר מלהטריח עצמה למרפאה: היא תרגלה מול המראה חיוך כזה, רק בחצי הפה, ככה שהחצי הבעייתי מחייך בשפתיים חתומות. ככה היא הצטלמה לתוכנית של דן שילון ובצילומי שער ל"לאשה".

אלא שהנסיעה להיכל האופנה הפריזאי היתה כבר בדרגת התרגשות וחשיבות אחרת. תבטיחי שתסדרי, התחננתי מדי יום, והיא מבטיחה שמחר זה יקרה. במונית בדרך לשדה תעופה חייכה במלוא הפה ובמבט גאה של מי שקיימה את מה שהבטיחה. "רואה? מסודר. יש שן", היא חייכה בפה מלא. יופי, נרגעתי. לדקה. ואז היא צחקה נורא ושלפה בדל סיגרייה שגזרה ודחפה לשם.

כשהגענו לבית העיצוב של גוטייה ועלינו במדרגות המפוארות, בינות עובדי הסטודיו שהלכו בצעדים קטנים וחרישיים, קוקטים וקוקטיות פריזאים אלגנטיים כמו בסרטים משנות החמישים, הרגשנו כמו שני כתמי לכלוך בארמון זהב. גוטייה עצמו קיבל אותה בחיבוק ענק ולבבי. הקליק היה מיידי.

נולדה חברות חדשה שלאחריה תפר לה גוטייה במיוחד עוד ועוד שמלות. חודש אחר כך, אגב, היא הצטלמה עם טיירי מוגלר בבגדי ההוט קוטור שלו וגם דולצ'ה וגבאנה שלחו שמלות, וגליאנו תפר לה משהו שזרקה אחרי שלבשה פעם אחת כי זה לא היה לטעמה.

העיקר שהכלב נהנה

וכל כל כל שמלות ההוט קוטור של המעצבים האלה זרוקות סמרטוטיות ומקומטות במגירות הנעליים בתחתית הארון שלה, חלק מהן הכלב שלה כרסם, והיא אפילו לא נזפה בו. לכלב מגיע להשתעשע. היא קיצרה את החלק המכורסם, לעיתים עד שמקסי הפך למיני, ושמלה אחת נגזזה לחולצה. חולצת בטן כמובן.

אז איך זה שהזמרת הישראלית היחידה שעבדה ככה בעולם ונתפרו לה שמלות בידי מעצבי על עולמיים - אותם אלה שחבורת הסטייליסטים מהמזרח התיכון מסתכלים עליהם בהערצה - איך זה שדווקא היא מלכת השוק? (ועוד מקום שלישי ולא מכובד!). איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה, שאלה אותי נירית וייס, מנכ"לית השיק שוק, בשיחת ההתרעמות שלי על המקום השלישי, למה היא מתלבשת ככה, שאלה, למה כל כך נורא?

ואני אומר לכם – למה? ככה. זו היא. דנה היא כבר לא כמו סעידה סולטנה, היא יותר כמו אחותה המוזנחת של סעידה. הזעזוע המשותף המחודש לכל הסטייליסטיות ועיתונאיות האופנה, קצת מוזר לי. כבר 15 שנה דנה מתהלכת באזור מגוריה באותו סוג לבוש סעידי.

15 שנה מתפרסמות תמונות הפפראצי עם הכיתובים המזועזעים. אותם ניסוחים, אותו הלם, אותם דימויים שנעים בין עוזרת בית לפרחה חסרת טעם. אז מה ההפתעה? עוד לא הבנתם? ככה זה. אבל איך זה, אתם תוהים, שבקליפים ובצילומים היא תמיד מתוקתקת ולבושה מדהים? התשובה פשוטה. כי זה בעבודה. ובעבודה היא חייבת.

הסטילייסטים האלה, ומבקרי האופנה לסוגיהם, שאוצר המילים שלהם נע בין מחריד, מזעזע, אויש, קינג ג'ורג' פינת אלנבי, או לחילופין מהממת, פצצה, סוף - מעולם לא יוצרים באמת משהו משלהם, ואם כן, זאת תפירת חיקוי של מה ששם. זה תמיד משהו שהוא בדיוק ההיא או ההוא או ההם. שום יצירה מקורית, אישית. משהו שקשור למדינה המזרח תיכונית החמה שאנחנו חיים בה.

משהו שמתכתב עם האקלים, התרבות, השפה. משהו שבאמת יתאים לצעידה בחום הלוהט של אלנבי. הסטייליסטים כחול לבן מרגישים שהם פאשנים כמו בלונדון ובפריז. למה? כי הם מחקים כמו תוכים מצטיינים את האלה משם. הם רוצים להרגיש שהם כמותם.

עדר פתיות עצום

למרות שבעיני אנשי האופנה הפריזאים, ישראל כולה היא קינג גורג פינת אלנבי, וממש לא מרשים אותם שאחד אפל, שהתרחק ארבעה מטר מאלנבי לשינקין, מרגיש שהוא יודע לחקות אותם במדויק. הוא חלק מעדר פתיות עצום, שאין להן אמירה משלהן באופנה והן נושאות עיניים מעריצות ומחכות בדריכות להוראות שיגיעו משם.

דנה ואני צוחקים על זה המון. זה פתטי, משעשע אותנו, נראה לנו אפילו ריק מתוכן, אבל אולי אנחנו חסרי בינה באמנות מודרנית המציגה עכשיו חצאית חומה בקו הברך. קדימה. כולם. לבשת? יפה לך. חיננית תרעיף מחמאות.

"הלוואי שהייתי יכולה להתלבש כמו יהודית רביץ", דנה אמרה לי לא פעם. "אני שונאת להתאמץ עם לבוש ואיפור. הייתי רוצה לעלות עם ג'ינס ותלתלים כמוה, ולשיר, אבל אני יודעת שהגלאמור זה חלק ממוזיקת הפופ שאני שייכת אליה, ואין לי ברירה. אני משלמת את המחיר".

גזר דינה של דנה בדוח שהגיש אפל לפרויקט, הוא שההבנה של דנה באופנה אפסית, אבחנה לא ממש מדויקת. אפס עניין באופנה - זו ההגדרה המדויקת. לבד מענייני המלבושים, היא פצצת כישרון, פרפורמרית נדירה, כובשת לב, וממש לא אכפת לה אם הבד שעוטף אותה אופנתי או לא. הדבר היחידי שאכפת לה הוא שיראו את הגוף שלה. גוף פצצה.

דני מזרחי תמיד אומר לה שהבגדים שלו יושבים עליה טוב יותר מעל כל דוגמנית. היא כוסית, כוסית על, וזו מורשתה. שיבחינו במותניים המושלמות, ולא שיתרכזו בבד הנכון לעונת האביב שנשפך על המותן ומסתיר אותה. אין לה סבלנות לסטייליסטים מקרקרים, היא עברה כאלה בכל העולם.

היא גם יודעת שעל הבמה היא מוכרת כישרון, לא בגד, הכריזמה שלה משתלטת ויש לה ביטחון בעצמה גם

כשהיא נטולת סטייליסטים צמודים שייגררו אחריה עם שקיות בגדים. בעיניי, אגב, יש משהו נורא מגוחך בסטייליסט צמוד לאמן. מה זה השטויות האלה?

אני מסתכל על נינט טייב. היא התגלתה לראשונה מול קהל עצום ורב שהתאהב בנערה שמנמנה ופשוטה מקריית גת, ואז היא עברה לתל אביב. אני מניח שהיתה מלאה ברגשי נחיתות האופייניים לחדשים בעיר, ללא שמץ הבנה במה נכון ללבוש ואיך לא להיראות קריית גתית, חלילה, אלא תל אביבית.

היא, כמו מהגרות חדשות אחרות מהפריפריות, גם נורא רצתה לשמוע "מההמם/סוף!" ממקהלת ההומואים שבחנו את צבע הליפסטיק. ובוודאי פוחדת נורא ממקהלת ה"מזעזע", והכי רועדת שבטעות ייצא לה צבע ליפסטיק כזה שיגידו לה שאולי לקריית גת זה נורא מתאים, אבל לא לכאן. אז סידרו לה מישהו שמתרוצץ לבחור לה בגדים אופנתיים, הבנתי שהוא גם מוכשר. ווואאו, ממש ממש אופנתית. יפה לה.