המתכון: למלא זוגיות אפרורית בצבע ובתבלין
אני חושב על כל הזוגות הנושאים בעול היומיום השגרתי והמפרך. יום רודף יום, שבוע רודף שבוע. מה יוצר עניין? יכול להיות שזה הפחד של הרווקים הבלתי מתפשרים והבלתי חתינים? הגיג על הקשר בין הקובה של אמא לבין וזוגיות
יותר מכל אני אוהב את הערבים שאימי ואני מכינים יחד קובה. הכנת קובה היא מורשת חשובה המועברת מדור לדור. איזה כיף זה לבשל, אילו יכולתי הייתי טבח. למעשה, אילו יכולתי לא הייתי בוחר כלל מקצוע. הייתי רק מתנסה ומתלבט. כשאתה כבר מתחייב למשהו החיים הופכים הרבה יותר קשים.
בערב הבנות האחרון, אגב מילוי כדורי הבורגול בבשר טחון, שטוגן עם בצל וצנוברים, תובל בפלפל שחור, כמון וקינמון, ערכו לי אימי ואחותי מארב קטלני ועימתו אותי עם העובדה הכואבת, מבחינתן, שאני מדדה ביצירת קשר זוגי משמעותי. הבנתי את הרמז מיד והעברתי את נושא השיחה לאחי הקטן. "מה יהיה עם ניר-נור? הוא נראה לי קצת מודאג בזמן האחרון".
"מה אתה רוצה ממנו? הוא עובד קשה. יש לו אשה וילד", אומרת אימי ומוסיפה: "החיים זה לא משחק. צריך להתיישב במקום אחד ולהוציא ממנו את המיטב!".
אני חושב על כל הזוגות הנושאים בעול היומיום השגרתי והמפרך. יום רודף יום, שבוע רודף שבוע. מה ממלא? מה יוצר עניין? יכול להיות שהפחד של הרווקים הבלתי מתפשרים והבלתי חתינים הוא מהיומיום השגרתי, האפרורי והמתמשך?
"במקום ללכת ממקום למקום - תדלג"
אני נזכר בטוביה, אושיה בולטת בחיי שכונתי התוססת. מהנדס כבן 60, הנושא בהתמדה את עול החיים המשפחתיים. שיערו הדליל, כמו גם חייו, נצבעו כבר מזמן אפור. ברגע של חולשה פנה טוביה לייעוץ בשאלה כיצד יוכל למלא את חייו במעט צבע ותבלינים. היועץ לא היסס ואמר: "תדלג".
"מה?" שאל טוביה, מעט נבוך.
"תדלג", חזר היועץ. "במקום ללכת ממקום למקום - תדלג".
מאז ניתן להבחין באדם מבוגר, בעל כרס ושיער דליל ומאפיר, מדלג בסמטאות שכונתי. אני באמת חושב שהוא הרבה יותר מאושר מאז החל לדלג. משהו מהילדיות נעור בו לחיים.
אני אומר לאימי שברגע שאני מתיישב בזוגיות אני מתחיל לדלג, ושום דבר לא יעזור למבוכה שלה. "עדיף שאני אסתובב בבזל ואבדוק את האופציות כרגע", אני מוסיף.
אימי מוציאה אנחת ייאוש. "הכל בגללי. עשיתי איתך הרבה טעויות כשהיית ילד".
אחותי נרתמת לחיזוק אכזבתה ואומרת: "אתה רואה מה עשית לאמא עכשיו?!"
אני חושב לרגע ואומר: "תגידו מה יהיה עם ניר-נור? הוא נראה לי קצת מודאג בזמן האחרונה. אתן לא מודאגות קצת?"
"כמה בחורות אתה מעוניין להכיר בתקופת חיים אחת?"
"תראה חמוד, אחרי כל התיאוריות, הרעיונות וההפתעות שהואלת להעניק לנו, ניר כבר לא ממש יכול לעשות משהו שיפתיע אותנו או ידאיג אותנו. בוא נאמר שדאגת לחשל אותנו יפה מאוד. כמה בחורות אתה מעוניין להכיר בתקופת חיים אחת? החיים קצרים, לאן אתה רוצה להגיע?" שואלת אימי.
"אני מקים מפלגה חדשה: הבלתי מתפשרים! מי מצטרף? כן, יש בינינו כאלה שלא מוכנים להתפשר. חוץ מזה, זו לא אשמתי שלא פגשתי עדיין את האשה שלי. אני לא יודע למה היא מתעכבת. זה באמת מקומם. צריך לדבר עם מישהו. לאבא אין קשרים במשרד ראש הממשלה?"
אני ממלא קובה ביותר מדי בשר, והיא מתפרקת לנגד עיניי. החיים כקובה. איך מוצאים את הקובה המושלמת? מה המתכון?
מבט של צחוק, בכי ואהבה ממלא את עיני אימי. רגע של יופי.
מה יוצר יופי? מה יוצר משמעות ועניין? שאלתם את עצמכם פעם מהיכן הגיעו כל הנשים היפות לעולם?
כל הנשים היפות מגיעות מחיפה
קל לטעות ולחשוב שכל הנשים היפות שפוסעות ברחובות תל אביב נולדו בה, ואם לא כאן אז אולי צצו מקצף הגלים של סנטוריני או מגרעיני לימון שצומחים באמלפי. אבל טעות בידיכם - כל הנשים היפות מגיעות מחיפה. משהו בהתעלסות בין מפרץ חיפה הצח לבין עשן הארובות המזוהם מוליד נשים יפות. ואם יש משהי יפה שטוענת שנולדה באיכילוב או בתל השומר - אני מציע לה לבדוק שוב עם הוריה. יש משהו שלא מספרים לה. אגב, אין לכם מה לנסוע לחיפה. רובן כבר לא שם, הן עברו לבזל.
החיפוש אחר היופי השלם, אחר המשמעות והטעם, מתיש לפעמים. לפעמים נדמה לי שההמתנה לבת הזוג המושלמת משקפת חיפוש אחר איזו שלמות פנימית, מהות משמעותית שתעניק טעם לחיינו המפרכים, תגשר בין הצח והחגיגי לבין המזוהם והאפור, תעניק להם יופי.
המשמעות לעולם לא תוכל להיות תלויה רק בפרטנרית מסוימת, יפה ככל שתהיה. יכול להיות שהבלתי מתפשרים עוד לא הבינו שעל חייהם להתמלא ללא קשר לזוגיות שלהם, ושאי אפשר לחיות רק על תבלינים.
התבגרתי מספיק, עכשיו אני עושה סיבוב פרסה
אני מכבד את הבלתי מתבגרים. יש בהם תקווה. במידה מסוימת אני חושב שלא צריך להתבגר עד אין קץ. התבגרתי מספיק, עכשיו אני עושה סיבוב פרסה. יש כמה עניינים לא סגורים שהשארתי מאחור.
יש עולם תוכן שלם שאני עסוק בו שאחי ואחותי לא פוגשים או מבינים אותו. אבל היום אני הרבה יותר צנוע מבעבר לגבי ההולכים בתלם האפרורי. אחי ואחותי הם מהנדסים נשואים עם ילדים. פעם הייתי בטוח שהם השלימו מהר מדי עם דרישות החיים ופספסו משהו בדרך. היום אני יודע שיש משהו ששניהם הבינו כבר מזמן, ולי לוקח זמן להבין או להשלים איתו. אני מעריך את ההולכים בתלם המפרך, ובעיקר - את אלו מביניהם שמשכילים לדלג בו.
