לשחרר את קובה
נגן הסקסופון והקלרינט הקובני פקיטו ד'ריברה נמלט מהרודנות של קסטרו וזכה לנגן עם הגיבור שלו, דיזי גילספי. לקראת בואו לפסטיבל הג'אז באילת, הוא מספר מה דעתו על הסרת האמברגו התרבותי על קובה ולמה כתב שיר בהשראת "בוראט"
מוזיקאי הג'אז הקובני הגולה פקיטו ד'ריברה מתגלגל מצחוק בביתו בניו ג'רזי, כשאני מזכיר לו כיצד תיאר בעבר את רצונם העז של מוזיקאים קובנים להמלט ממהשלטון הטוטליטרי בארצם: "המוזיקאים הקובנים כל כך נואשים", אמר לפני כעשר שנים בראיון למגזין האמריקאי ה"ג'אז טיימס", "שהם מוכנים לחתור לבדם כל הדרך מקובה למפרץ הפרסי, בסירת קאנו שנושאת את דגל ישראל".
ד'ריברה עצמו לא היה חייב לעשות את זה. המוזיקאי בן ה-61 ביקש מקלט מדיני בשגרירות האמריקנית במדריד ב-1980, בעת שביקר בספרד עם הלהקה הקובנית הנהדרת, "איראקרה" (Irakere). "הייתי חייב לעשות את זה", הוא אומר בטון רציני, "אבל זה גרם לי לכאב אישי נורא, כי הפסדתי את הילדות של הבן שלי שהיה ילד קטן כשעזבתי, וגם את אשתי. הם הגיעו רק עשר שנים מאוחר יותר לארה"ב, כי השלטונות בקובה רצו להעניש אותי".
ד'ריברה. "לא ימני קיצוני, אבל חייבים לומר את האמת"
ד'ריברה ממשיך להלחם גם כיום עד חורמה בכל מי שמנסה להקל על האמברגו התרבותי כלפי קובה. רק לפני כשבועיים כתב מכתב חריף לנשיא ברק אובמה, בתגובה על בקשתם של מספר אמנים אמריקנים להקל על היחס האמריקני כלפי המשטר הקובני. "מדובר באנשים טיפשים כמו צ'רלי היידן, קרלוס סנטנה והארי בלפונטה, שלא מבינים דבר", אמר בתקיפות, "זה בדיוק כמו שאומרים לכם בישראל שהשואה כלל לא התרחשה. לך תגיד את זה לסבתא של אלון (הפסנתרן הישראלי אלון יבנאי, שניגן בהרכבים שונים של ד'ריברה) שהייתה במחנה ריכוז.
"אני לא ימני קיצוני, אבל חייבים להגיד את האמת. לא סבלתי, יחד עם עוד רבים שעדיין סובלים, שנים כה רבות, כדי לעמוד מנגד ולראות אנשים נאיבים שרוצים לתמוך בטוטליטריות. חייבים להלחם נגד גזענות. בדיוק כפי שקרה בדרום אפריקה".
גילספי. "גבר מוזר שהתלבש כמו שרלוק הולמס" (צילומים: Gettyimages)
את הנחרצות של ד'ריברה בנושא הפוליטי אפשר להשוות רק למחוייבות המוזיקלית שלו ב-50 השנים האחרונות. האלבומים שלו משלבים את יכולותיו הפנומנליות, הן כנגן קלרינט וסקסופון, והן כמלחין שמשלב בין מוזיקת עולם (שרובה ככולה לטינית), ג'אז ומוזיקה קלאסית, ויעידו על כך פרסי הגראמי שקיבל בתחום הג'אז והמוזיקה הקלאסית. ד'ריברה מביא היטב את אישיותו הרבגונית לידי ביטוי בכל אחד מן האלבומים הללו.
באוטוביוגרפיה המצוינת שלו, הנושאת את השם "My Sax Life", מספר ד'ריברה על ילדותו כילד פלא בהוואנה, בנו של נגן סקסופון, שהפך למנהלו האישי. פקיטו הצעיר הופיע בתזמורות שונות ואף בטלויזיה הקובנית, עד שפידל קסטרו השתלט על האי ואסר על הופעות ג'אז בכלל, ונגינה בסקסופון האימפריאליסטי בפרט. הוא המשיך לנגן בתזמורת הצבא הקובני ובתזמורות שונות בתמיכה ממשלתית, אולם בסתר המשיך להאזין למוזיקת ג'אז בתחנות רדיו שונות ממיאמי.
שרלוק ואני
אחת ההשפעות הכי גדולות על ד'ריברה הצעיר היה נגן החצוצרה דיזי גילספי. "ב-1977, דיזי גילספי הגיע לבקר בקובה וחיפש אותי. הוא שמע עלי כאשר ניגנתי באיראקרה", נזכר ד'ריברה. "לא הייתי בבית והשוער בבניין בו גרתי סיפר לי שהגיע גבר שחור לבוש מוזר כמו שרלוק הולמס, עם מקטרת והכל. הוא השאיר לי פתק על הדלת ואני קפצתי לבקר אותו בבית המלון שלו מאוחר יותר".
סנטנה. "אנשים נאיבים שרוצים לתמוך בטוטליטריות"
כאשר הגיע ד'ריברה לניו יורק, הוא החל להופיע עם החמישיה של דיזי גילספי כמחליפו של טוטס תילמנס, והוציא מספר אלבומים שזכו לתגובות אוהדות. "כשאתה עם דיזי, אתה לומד לא לנסות ולהרשים אנשים עם יותר מדי תווים ויותר מדי ווליום", הוא אומר, "דיזי אמר לי שלקח לו 30 שנה להבין איזה תווים הוא בכלל לא אמור לנגן. מיילס ניגן שני תווים וחיסל כל נגן חצוצרה אחר. יש הרבה מוזיקה מרשימה, אבל ללא כל רגש. אתה חייב רגש".
ואת הרגש הזה יביא פקיטו ד'ריברה, יחד עם החמישייה שלו, לפסטיבל הג'אז באילת. "אני אנגן שם בעיקר קטעים מהאלבום שלי, "Funk Tango", שזכה לפני שנתיים בגראמי", אומר ד'ריברה, "וגם קטעים מהאלבום החדש ביותר שלי, שיצא לפני כחודשיים, "Jazz-Clazz". על החלוקה ביצירה שלו בין קלאסי לג'אז, אומר ד'ריברה, "כשגדלתי ניגנתי הכל. סטרוינסקי, ברהמס וצ'רלי פרקר. אני אוהב לנגן הכל ואני אוהב לנגן עם מוזיקאים שיש להם יכולת לנגן הכל. בגלל שאני אוהב לאלתר אז מובן שאני מעדיף נגני ג'אז. מוזיקאים קלאסיים קצת יותר מרובעים. כמובן ששיש גם חריגים, כמו שניתן לשמוע באלבום שלי עם יו יו מא".
בוראט ואני
אחד הקטעים המסקרנים שיבצע ד'ריברה באילת נקרא: "Borat In Syracuse". "בנסיעה הראשונה שלי לסירקיוז, כשרק הגעתי לאמריקה, ירד שם שלג נוראי", מספר ד'ריברה, "כשראיתי את הסרט 'בוראט' של סשה בארון כהן, נורא צחקתי מהקטע שהוא מטפס על הרים מושלגים עם תיק שנושא דגל קטן של ארה"ב ובו תרנגולת. יש מוזיקה מזרח תיכונית בקטע הזה ואני בטוח שהוא מאוד ימצא חן באזני מי שיגיע לאילת".
"ג'אז לא עוסק רק בדבר אחר או סגנון אחד", מסכם ד'ריברה, "כמו בולרו או פלמנקו ג'אז. מוזיקת ג'אז זו דרך לראות את החיים. זו הדרך בה אתה מרגיש, ג'אז הוא דבר שמעבר לתווים, במיוחד יותר מדי תווים. זוהי הגישה כלפי החיים".
