צמודה לקרקע

ג'ומפה להירי, נולדה בלונדון למשפחה ממוצא הודי, זוכת פרס פוליצר לשנת 2000 על ספר ביכוריה "פרשן המחלות". הרומן השני שלה, "השם הטוב" נבחר כספר השנה של ה"ניו יורק מגזין". "קרקע לא מוכרת", קובץ הסיפורים האחרון שלה, שקטע ממנו מובא להלן, נבחר לחמשת הספרים הבולטים ל-2008 של ה"ניו יורק טיימס" 

פעם בחיים

ראיתי אותך לפני כן, מי יודע כמה פעמים, אבל מסיבת פרידה שעשינו לכבודכם, בביתנו בכיכר אִינמֶן, היא הרגע שבו אני מתחילה לזכור את נוכחותך בחיי. הוריך החליטו לעזוב את קמברידג' לא כדי לעבור לאטלנטה או לאריזונה, כמו שעשו כמה מהבנגלים האחרים, אלא כדי לחזור להודו הרחוקה, לפרוש מהמאבק שפתחו בו הורי עם חבריהם.

השנה היתה 1974. אני הייתי בת שש. אתה בן תשע. בעיקר זכורות לי השעות שלפני המסיבה, שבהן התכוננה אמי לקראת האורחים: הרהיטים מורקו, צלחות הנייר והמפיות סודרו על השולחן, החדרים נמלאו בריח של קארי כבש ואורז פּוּלָאוּ ושל הבושם "l'Air du Temps" שהיתה אמי מתבשמת בו בהזדמנויות מיוחדות, והיתה מזָּה ממנו תחילה על עצמה ואחר-כך עלי, ריסוס נמרץ שלרגע הכהה כל בגד שלבשתי.

כלכותה ביום גשום במיוחד (צילום: AFP)

בערב ההוא הולבשתי בתלבושת ששלחה סבתי מכלכותה: פיג'מה לבנה עם מכנסיים שהולכים וצרים והיקף מותניים שהיה מספיק לשתיים כמוני, קוּרטָה בצבע טורקיז וחזיית קטיפה שחורה רקומה בפניני פלסטיק. שלושת המלבושים נפרשו על המיטה של הורי כשהייתי באמבטיה, ואני עמדתי ורעדתי, וקצות אצבעותי לבנים ומקומטים, בזמן שאמי השחילה בסיכת ביטחון שרוך עבה במותניים הענקיים של מכנסי הפיג'מה, כיווצה מעט-מעט את הבד הקשה ולבסוף קשרה והידקה את השרוך על בטני.

על תפר מכנסי הפיג'מה הוטבע באותיות סגולות מוקפות בעיגול חותמה של חברת הטקסטיל. אני זוכרת שדאגתי בשל כך, שרציתי ללבוש משהו אחר, אבל אמי הבטיחה לי שהחותם ירד בכביסה והוסיפה שהואיל והקוּרטָה ארוכה כל-כך, ממילא לא יבחינו בו.

לאמי היו דאגות דוחקות יותר. מלבד איכות המזון וכמותו, הדאיג אותה מזג האוויר: שלג היה צפוי לרדת בערב, ובימים ההם לא היו להורי ולחבריהם מכוניות. רוב האורחים, גם אתם, גרו במרחק של פחות מרבע שעה הליכה, בשכונות שמאחורי אוניברסיטת הרווארד ואם-איי-טי, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, או ממש מעבר לגשר שדרות מסצ'וסטס.

אבל כמה מהם גרו במקומות רחוקים יותר, ובאו באוטובוס או ברכבת התחתית ממוֹלדֶן או ממֶדפוֹרד או מווֹלתֶם. "אני מניחה שדוקטור צ'אוּדהוּרי יוכל להסיע אנשים הביתה," אמרה על אביך כשסירקה והתירה את הקשרים בשערי. הוריך היו מבוגרים קצת יותר – מהגרים ותיקים, שלא כהורי. הם עזבו את הודו ב-1962, לפני ששונו החוקים המקבלים בברכה סטודנטים זרים.

בשעה שאבי והגברים האחרים עדיין ניגשו לבחינות, לאביך כבר היה דוקטורט, והוא נסע במכונית, סאאב כסופה עם מושבים שקועים, לעבודתו בחברת הנדסה באנדוֹבֶר. רבים הם הלילות שהוסעתי הביתה במכונית הזאת, אחרי מסיבות שנמשכו עד שעה מאוחרת ושבהן נרדמתי במיטה זרה זו או אחרת.

אמותינו נפגשו כשאמי היתה בהיריון. היא לא ידעה עדיין; היא נתקפה סחרחורת והתיישבה על ספסל בגן קטן. אמך ישבה על נדנדה והתנדנדה קלות הלוך ושוב כשאתה מתנשא גבוה מעליה, והנה ראתה בנגלית צעירה לבושה סארי ואבקת ששר בשערה.

"את בסדר?" שאלה אמך; היא פנתה אל אמי בצורת הנימוס. היא אמרה לך לרדת מהנדנדה ושניכם ליוויתם את אמי הביתה. כשהיו בדרך העלתה אמך את האפשרות שאמי מצפה לתינוק. הן התיידדו מיד ובילו יחד את ימיהן בזמן שאבותינו היו בעבודה.

הן דיברו על החיים שהשאירו בכלכותה: ביתה היפה של אמך בפארק ג'וֹדפּוּר, עם שיחי היביסקוס וּורדים פורחים על הגג, ודירתה הצנועה של אמי במַנִיקטַלָה, מעל מסעדה פונג'בית מזוהמת, ששבע נפשות הצטופפו בה בשלושה חדרים קטנים. בכלכותה לא היו נפגשות, מן הסתם. אמך למדה בבית-ספר של המנזר והיתה בתו של אחד מעורכי-הדין הידועים בכלכותה, אנגלופיל מעשן מקטרת וחבר ב"מועדון השבת".

אבי-אמי היה פקיד במשרד הדואר הכללי והיא לא אכלה על שולחן ולא ישבה על אסלה עד שבאה לאמריקה. ההבדלים האלה היו חסרי חשיבות בקמברידג', שבה היו שתיהן לבדן במידה שווה. כאן קנו יחד מצרכי מזון והתלוננו על בעליהן ובישלו על הכיריים שלנו או שלכם, וכשגמרו חילקו את המאכלים בין משפחותינו. הן סרגו יחד והתחלפו במלאכה כשאחת מהן השתעממה. כשנולדתי, הוריך היו הידידים היחידים שביקרו בבית-החולים. האכילו אותי בכיסא הגבוה הישן שלך, הובילו אותי ברחובות בעגלה הישנה שלך.

בזמן המסיבה התחיל לרדת שלג, כצפוי, והמאחרים הגיעו במעילים רטובים עטויים לָבָן שהצטרכנו לתלות אותם על מוט הווילון במקלחת. במשך שנים היתה אמי מספרת איך בסוף המסיבה נסע אביך נסיעות אין-ספור במכונית והסיע אנשים הביתה, ולקח זוג אחד עד לברֵינטרי הרחוקה, טען שאין שום בעיה, שזאת ההזדמנות האחרונה שלו לנהוג במכונית.

בימים שלפני נסיעתכם באו הוריך שוב והביאו סירים ומחבתות, מכשירי חשמל קטנים, שמיכות וסדינים, שקיות פתוחות של קמח וסוכר, בקבוקי שמפו. כינינו את החפצים האלה החפצים של אמךָ. "תביאי לי את המחבת של פָּארוּל," היתה אמי אומרת. או, "נדמה לי שצריך לכוון את דרגת החום במצנם של פארול".

אמך הביאה גם שקיות מלאות בגדים שהיו שלך ושחשבה שאולי אוכל ללבוש אותם. אמי אפסנה את השקיות ולקחה אותן כשעברנו דירה, כעבור כמה שנים, מכיכר אינמן לבית בשרון, ושילבה את הבגדים במלתחה שלי כשגדלתי. אלה היו בעיקר בגדי חורף, דברים שלא תצטרך עוד בהודו. היו ביניהם חולצות טריקו עבות וחולצות גולף בכחול-כהה ובחום.

הם היו מכוערים בעיני וניסיתי להימנע מללבוש אותם, אבל אמי סירבה להחליפם. וכך נאלצתי ללבוש את

הסוודרים ואת מגפי הגומי שלך בימי גשם. חורף אחד היה עלי ללבוש את המעיל שלך, וכל-כך שנאתי אותו, עד שבגללו שנאתי גם אותך. הוא היה שחור-כחול עם בטנה כתומה ועיטור חום-אפרפר מגרד בשולי הברדס. אף פעם לא התרגלתי לכך שהרוכסן נסגר מימין ושאני נראית שונה כל-כך משאר הילדות בכיתה, עם מעיליהן הנפוחים הוורודים והסגולים.

כשביקשתי מהורי מעיל חדש הם אמרו, לא. מעיל זה מעיל, אמרו. השתוקקתי להיפטר ממנו. רציתי שיֵלך לאיבוד. פיללתי שאחד הבנים בכיתה, שלרבים מהם היו מעילים כאלה בדיוק, ייקח אותו בטעות בגומחה הצרה שהיינו רצים אליה להתלבש בסוף היום. אבל אמי הגדילה לעשות והדביקה למעיל בגיהוץ תווית ועליה שמי, רעיון שקיבלה מכתב-העת "גוּד האוּסקיפינג" שהיתה מנויה עליו.

פעם אחת השארתי אותו באוטובוס של בית-הספר. זה היה יום לא קר בשלהי החורף, החלונות באוטובוס היו פתוחים, וכל המעילים הושלו על המושבים. לא נסעתי באוטובוס הקבוע שלי, אלא באוטובוס שהביא אותי לשכונה של המורה לפסנתר, גברת הנסי.

כשהתקרב האוטובוס לתחנה שלי קמתי, וכשהגעתי לראש האוטובוס הזכירה לי הנהגת להיזהר כשאני חוצה את הכביש. היא משכה את הידית ופתחה את הדלת ואוויר ריחני חדר לאוטובוס. כבר עמדתי לרדת, חסרת מעיל, ומישהו צעק, "הי, הֶמָה, שכחת את זה!" הופתעתי שמישהו באוטובוס הזה יודע מה שמי; שכחתי שיש תווית בפנים.

• מתוך "קרקע לא מוכרת", מאת ג'ומפה להירי, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד 

• לכל הכתבות לחצו כאן