"זה מה שאני, נשמה"

מי את, לאה? איך את תופסת את הזהות שלך?

אני קודם כל בת-עמי. העולם היהודי הוא תשתית הקיום שלי. ואני אישה, אבל לא כזהות מגדרית, אלא כהוויה שדרכה אני חווה את העולם. היותי בת-עמי הוא המקום של האינדיבידואל היהודי, והיותי אישה הוא מקום עולמי, אוניברסאלי. והתנועה הזאת שבין המקום היהודי לבין המקום העולמי מאד מעסיקה אותי.

באיזה אופן היא מעסיקה אותך?

מצד אחד אני מחפשת את החיבור, את המשותף לכולנו. מצד שני, אני שואלת את עצמי איך ליצור את החיבור תוך מודעות למיוחד שיש בכל אדם ובכל עם. חיבור זה לא טשטוש, חיבור זה לא יוניסקס, זה לא אומר שכולם אותו הדבר. בדיוק להפך, אני חושבת שחשוב לתת לכל עם, לכל שבט, לכל קבוצה, את הייחוד שלה, ולדעת שזה חלק מפאזל. זהו בעצם חזון אחרית הימים שלי. במקום הזה אני רוצה להיות. בעולם האוטופי שלי לא כולנו צריכים לחשוב, להרגיש, לראות ולהיות אותו דבר, אלא כל אחד שומר על המקום המיוחד שהוא בא ממנו, על הזהות הדתית והלאומית והתרבותית שלו, ובתוך זה אנחנו כולנו אנושות אחת, מחויבים לתת לאמת, לצדק, לטוב, לחוכמה ובעיקר לרוח להוביל אותנו.

את מדברת על מצב שבו אין שום קונפליקט בין הזהות היהודית והזהות האוניברסאלית.

לאה: אין שום קונפליקט.

ואיפה אנחנו נמצאים היום ביחס לאידיאל הזה?

לאה: בהחלט בקונפליקט. אבל זה כי אנחנו בתקופת מעבר מגלות לגאולה, ממצב בו היינו בין כל העמים למצב בו אנחנו בונים את המקום שלנו כעם בפני עצמו. והמורשת שיש לנו זה מורשת של רדיפה, מורשת של מלחמה, מורשת של האבקות על הקיום שלנו כי הוא לא מובן מאליו.

אבל אולי זה גם בגלל שאנחנו לא תופשים את הקיום שלנו כעם כחלק בלתי-נפרד מהקיום האוניברסאלי.

לאה: יכול להיות, אבל זה בגלל שאנחנו עוד בשלב צעיר. זה כמו שכשאני מגדלת את הילדים שלי, אז אני קודם כל מעניקה להם את הביטחון בעובדה שיש בית שתומך בהם. שממלא את הצרכים שלהם, גם הפיזיים וגם הרגשיים. אבל אני עושה זאת מתוך ידיעה שיום אחד הם יצאו לעולם הגדול. אני גם הרבה פעמים שואלת את עצמי עד כמה הם יהיו אנשים עצמאיים בדרכם. זה מקביל ליחס שבין היותנו יהודים וישראלים לבין האוניברסאליות שלנו.

השאלה הזאת, של היחס בין האוניברסאלי לבין הפרטיקולארי, האישי, מאוד מעניינת אותי, כי אני מוצא שבין הקצוות האלו נמצא מקום מיסתורי, שבו אין הבדל בין האוניברסאלי והאישי. את יודעת על מה אני מדבר?

לאה: הדבר שעולה בי הוא תודעת נשמה, כי הנשמה היא מי שאתה כבן-אדם, אבל היא מעל הספציפי, מעל למה שמפריד ומבדיל בינינו. יש תפילה כזאת בבוקר, "אלוהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי. ואתה משמרה בי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא." שלמה ארצי שר את זה נהדר.

אני חושבת שתודעת הנשמה היא התמצית הזאת, שמכילה את כל העולמות שאתה מדבר

עליהם. היא לא בעולם ערטילאי והיא גם לא ממש קונקרטית. היא כמו רוח אלוהים מרחפת על פני המים בראשית הבריאה. ובאמת אי אפשר לדעת אותה. זאת אומרת, תודעת הנשמה היא תודעה שאתה רק יכול לעשות בחירות אם אתה קשוב אליה, אבל אתה לא יכול לדעת מראש לאן היא תיקח אותך.

אם אתה מחובר למקום הזה, אם אתה חי מתוך התודעה הזאת, אז אתה יכול להתנהל בתוך הג'ונגל המסובך הזה של כל הניגודים והקשרים, ולהתחיל להפוך אותם למערך אחד, שלם. אבל איך ומה, ומה מחר, אתה לא יודע. אתה רק קשוב למסתורין ונותן לו לקחת אותך בצעדים קטנים קדימה. זה מאד מפעם, מאד מרגש, מאד מחייה.

האם את אומרת שתודעת נשמה היא שמאחדת את המוחלט, את האוניברסאלי, עם הביטוי הספציפי שלנו כבני-אדם שונים?

לאה: כן. אבל אנחנו גם מפחדים מהתודעה הזאת. כי להיות בתודעת נשמה זה כמו להתערטל. זה לקלף את כל הקליפות, להסיר את כל המסכים, ולהגיד "זה מה שאני, נשמה". וכיוון שאין לנו שום יכולת לתפוס מה זה, אנחנו יכולים רק לחוות את זה. להיות בתודעת נשמה זה להיות במקום של חוויה, של חיים, כל הזמן. והאחיזה שם מאד רפה אבל גם מאד חזקה, כי היא נוגעת במקום שבו אתה באמת נמצא. בתפילות של ראש השנה ויום כיפור אנחנו אומרים "תולה ארץ על בלימה". נקודת אחיזה קטנה וכל השאר פתוח רחב.

• יש לי חלום"- ראיונות עומק עם אנשי ציבור, אמנים, אינטלקטואלים, פעילים חברתיים ואנשים מהשורה, על הזהות, תפישת העולם והערכים שלהם, חלומותיהם לעתיד האנושות ומדינת ישראל, ומה עלינו ועליהם לעשות כדי להגשים חלומות אלו. נסיון להביא לשיח הציבורי את האידיאליזם שפועם בעורקי החברה והתרבות שלנו, ולגבש ערכים וחזון חדשים ורלבנטיים למאה העשרים ואחת.
• עורך המדור, עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית בחינוך, אמנות, החברה האזרחית, תקשורת ופוליטיקה. לראיונות המלאים לחצו כאן, ליצירת קשר שלחו ל- amirfreimann@gmail.com.
• לראיונות נוספים במדור לחצו כאן .