כשהלב רוצה את אמא - היא באה

אמא, בואי מהר, הנה אגרנטינה! היא זועקת. ילדים בטוחים שכל העולם משדר תמיד על הגל שלהם, אבל למבוגרת עייפה אחת נדרשות כמה שניות להתארגנות מחשבתית: נו אמא, היא מפצירה כשסוף סוף, מבעד לאדי החום של אוגוסט, מתפענחת לי המשימה: אגרנטינה היא כמובן ארגנטינה. ארגנטינה היא כמובן מרקו וקופיפו, ועכשיו, אחרי 22 פרקים של תלאות ומשברים, בכי ונוכלויות, רעב וסערות, עוני וגעגועים, ייסורי פרידה ואכזריות של מבוגרים - העסק תופס תאוצה. ובתי, מה לעשות, מכורה לטלנובלה בה ילד איטלקי מצויר ישוטט עוד מעט ברחובות בואנוס איירס של מחצית המאה ה‭,19-‬ שם ישמע גבירות הדורות שרות ביפנית בין זעקת שבר בדיבוב עברי, והכל תחת הכותרת האיומה - בעיניי - של שיר הפתיחה, כי הלב רוצה את אמא.

מכל המוצרים הטלוויזיונים העדכניים שיכלה לבחור בהם, דווקא זה - העתיק מכולם, שנוצר ב‭,1976-‬ מדבר אל לבה, בדיוק כמו שאל לבי שלי דיבר הסיפור "מן האפנינים עד האנדים" בספר הנורא והנפלא "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. בגלל ההיכרות עם המקור, לפעמים אני נאלצת להחניק גיחוך ובדרך כלל אני מסרבת לספר לה מה יקרה בהמשך, כגון שלבה עומד להישבר כשחמוריקו - בהמת המשא שמרקו מקבל כדי להגיע סוף סוף למחוז חפצו, ימות בדרך. הבטחתי לה שבסוף יהיה טוב. כמו בסופם של כל הסרטים שהיא אוהבת. סוף טוב הוא בעיניי זכות בסיסית של ילדים.

לא תמיד חשבו כך. אדמונדו דה אמיצ'יס, קצין, ג'נטלמן וסופר מסעות, שיגר את "הלב" לעולם שבו עצם הילדות הייתה מין תחנת מעבר הכרחית אבל בזויה למדי לעולמם של המבוגרים. "מן האפנינים עד האנדים" היה אחד מ"סיפורי החודש" שהמורה הטוב והמיטיב סיפר לחניכיו כדי שייקחו דוגמה, ילמדו מילדים מופלאים וישאפו להיות כמוהם. יש בסיפורים הללו ילדים עניים, ילדים והורים מתים, ילדים שנלחמים כאריות על שחרורה של איטליה מעול הצוררים ואיחודה ונורא טוב להם למות בעד ארצם. ואת כל הגבבה הלאומנית והמסורנית הזאת, אני מודה, אהבתי עד כלות בילדותי.

לא הייתי לבדי בהערצה חסרת גבולות לדה אמיצ'יס. הדור שקדם לי נהג לקנות לבני דורי את הספר מתוך אמונה שהוא נורא חינוכי, כי כך לימדו אותם בני הדור הקודם: איכשהו, מבין החפצים המעטים ששרדו בביוגרפיה של משפחתי בין מלחמות עולם להגירות, יש לי עותק נושן של "הלב" בגרמנית ובו הקדשה לאנה אלברכט היקרה במלאת לה עשרה אביבים. השנה היא ‭,1907‬ ועל ההקדשה חתום אבא של סבתא שלי, שבחשבון פשוט הוא בן הדור הראשון שקרא את "הלב‭."‬ הספר הופיע ב‭,1886-‬ ביום הראשון של שנת הלימודים באיטליה, והיה מיד לרב מכר ענק ולהצלחה מסחררת בתחום התרגום.

את האהבה שרחשתי לו בילדותי ליווה צל של אשם. לעולם, כך ידעתי, לא אוכל להיות כמו גרופי או גרונה, גיבורי המקור, ולעולם לא אתנסה בהרפתקאות מסמרות שיער בשירות המולדת או בסיעוד של הוריי או בעבודה קשה ומאמללת כמו הילדים שבספר. עם זאת קצת קינאתי בהם, ממרומי חיי הטובים כבת עשר, אז קראתי אותו לראשונה.

כששבתי אליו כבוגרת, נחרדתי מאוד: הערכים שביקש דה אמיצ'יס להטמיע בקוראים הצעירים שלו היו ציות עיוור למבוגרים, נאמנות ללא גבול למולדת, הליכה עקבית בתלם, התמקדות במילוי חובות לשביעות רצונם של ההורים והקרבה עצמית. חשבתי שאת יסודות הפאשיזם האיטלקי אפשר למצוא בדיוק כאן, בין דפים שכה אהבתי - וכמה קל לשווק אותם לילדים באמצעות סיפור נוגע ללב. וחשבתי על סבתא אנה, שבדיוק כך ביקשו הוריה לחנך גם אותה.

וכשאני צופה בבתי, פעורת עיניים ומבוהלת מנוכל מצויר שעוד מעט יתחמן את מרקו הקטן והתם, אין לי אלא להכיר תודה לאנימטורים יפנים ולמכונת השיווק הגדולה שהפיצה את בשורתו של מרקו בעולם כולו, ועיקרה ממנו את הלאומנות והצייתנות והותירה רק את ערכי הטלנובלה: לבו של הצופה הקטן יפעם בעוז, יישבר פעם או פעמיים עד כדי כך שעיניו יוצפו דמעות, אבל אפשר יהיה להתנחם באיחוד משפחתי מלבב ובידיעה שמרקו, אחרי כל מה שהוא עבר, יחזור להיות ילד.

בדיוק כמו שילדי כל העולם צריכים להיות רגע לפני שהם מואסים במרקו ומזפזפים לחלליות מתפוצצות ולהרס הצפוי לאנושות כולה בטלנובלה מצוירת אחרת. אבל בניגוד לילדי "הלב" של ילדותי, כאן אף אחד לא ימות, אף אחד לא יהיה עבד למבוגרים, ואם הלב ירצה את אמא, אין פשוט מזה: קוראים לה, והיא באה מהר.