טראש לנשנש

חם בקיץ הזה, התאים מתייבשים, וזה בדיוק הזמן לטלנובלה אווילית אקסטרה לארג' כמו "זהות אבודה", או במקור El Rostro de Analia ("הפנים של אנליה", לכל בוגרי קורסי הספרדית שביניכם).

"זהות", שעלתה אתמול לשידור יומי בערוץ ויוה (מדי ערב בשעה 22:30, שידור חוזר של כל חמשת הפרקים מדי יום שישי החל ב-22:20), היא פרויקט מצליח מבית "טלמונדו" שדוחס לקרבו בחורות מהממות, בחורים קשוחים, חילופי זהויות, סקס מרומז, לבוש מינימלי ומוזיקה קצבית. כמיטב המסורת של "טלמונדו" יש לנו כאן שחקנים מרחבי אמריקה הלטינית, כולל מרטין קאראפן (אנדרס ב"הכל או כלום"), אליזבת גוטיירס וגבי אספינו ("דרוש נסיך").

"זהות אבודה". מבטים חודרים

העלילה סבוכה כמדוזה על חוף הים. קחו אוויר, זה הולך להיות קשה: מריאנה אנדרייד היא סוג של איוב בגרסה הנשית שפותחת את הסדרה עם החיים המושלמים - קריירה מספקת, בת יפהפייה ובעל חתיך. הכל, כמובן, קורס על ההתחלה כשמריאנה מגלה שלבעלה דניאל יש רומן עם בת דודתה, שרה. אותה שרה, ביץ' לא קטנה, שוכרת רוצחת שכירה כדי לחסל את מריאנה, בשיתוף עם ריקי מונטנה, ראש ארגון פשע. הרוצחת השכירה, אנליה, היא למעשה שוטרת סמויה שתפקידה להפיל את מונטנה. היא משתלבת בארגון הפשע שלו, זוכה באמונו ואף הופכת למאהבת שלו. למה היא עושה את זה? כי אנליה, או בשמה האמיתי אנה לוסיה מונקדה, איבדה את אהבת חייה, ג'וני לובו, ומונטנה הוא האשם במותו. מאורע זה גרם לתפנית בחייה, והיא החליטה לשנות את זהותה ולסכן הכל כדי לנקום בריקי מונטנה ולגרום למעצרו.

בהמשך מריאנה ואנליה נפגשות, מריאנה נופלת קורבן לתאונת דרכים, מאבדת את פרצופה, זוכה לפנים של אנליה, אותה רוצחת שכירה (בחיי, זה לא צחוק), חוזרת לבית בו חיה על תקן אחת מצוות העובדים, מרגלת אחרי בעלה ועוד הרבה שמחה.

יותר בובליל מבוגנים

נשמע טיפשי? זה אכן כך. צפייה בפרק הראשון מוכיחה שמי שמחפש הגיון עלילתי מוזמן להעביר ערוץ. לעומת זאת, אם חשקה נפשכם בקצת טראש דל קלוריות, הגעתם למקום הנכון. זה לא שהסדרה לא לוקחת את עצמה ברצינות, חלילה: השחקנים יורים את השורות שלהם בעטיפת פאתוס תהומית, כל פאנץ' נעטף במוזיקה דרמטית וסוחפת והדמעות והמבטים החודרים, סימן ההיכר של הז'אנר, נשפכים כאן כמים. מדי חמש דקות מישהו אחר פורץ בבכי סוער, ומדי עשר דקות נשלף אקדח (שנראה לרוב כצעצוע) אל מול פרצוף מבועת של בחורה חטובה.

לעומת זאת, המראה החיצוני של הסדרה הוא של בוריטו עסיסי. יש לציין כי השקיעו לא מעט בתקציב ההפקה: במקום צילומי אולפן מצ'וקמקים, ב"זהות אבודה" תקבלו המון צילומי חוץ, מכוניות מהירות ויוקרתיות, תלבושות מושקעות, תסרוקות עשויות (אם כי יותר עינב בובליל ממיקי בוגנים) ואווירה של גלאם חוץ לארצי (פרק הפתיחה, אגב, מתרחש ברובו בלוס אנג'לס).

המילה "טראש" זועקת מכל פינה, אבל כנראה שלכך התכוון המשורר. הסדרה הצליחה מאוד בעולם, ודי בצדק: היא טיפשית להחריד, אבל עשויה היטב, סוחפת, בעלת קצב מהיר ומושקעת ביותר. אם אתם אוהבים נשים יפות ומכוניות מהירות, "זהות אבודה" היא סוג של קפה קר וטיפשי לימי סוף הקיץ החמים. רק אל תחפשו פה היגיון, כי באמת – כנראה שרוב התקציב הלך על התסרוקות.