ה"אין" קיים, אבל אני שמה דגש על ה"יש"

עד גילוי הגידול הכל היה מאוד רגיל: לימודים לתואר ראשון, חתונה, לידה ראשונה, תואר שני, לידה שנייה, תחילת קריירה. נו באמת, חצי מהמדינה עושה את זה כך. אבל - אז הכל התהפך לי

לביאה אחת פורסם: 13.10.09, 10:32

אחרי כמעט עשר שנים, אני יכולה לומר על עצמי שאני אשה יוצאת דופן, חזקה, שאין הרבה כמותי.

בתחילה חשבתי שזה מקרי, שכל אחת היתה נוהגת כמוני, שכל אחת היתה מתמודדת איך שאני התמודדתי. חשבתי שאין בכך משהו מיוחד. עכשיו אני מבינה שטעיתי לגבי עצמי - אני הר-געש של כוחות שכנראה הפחיד אותי. פחדתי מהכוחות שיש לי, לכן לא התייחסתי אליהם.

עד גילוי הגידול הכל היה מאוד רגיל: לימודים לתואר ראשון, חתונה, לידה ראשונה, תואר שני, לידה שנייה, תחילת קריירה. נו באמת, חצי מהמדינה עושה את זה כך. אבל - אז הכל התהפך לי, כבר לא הייתי בטוחה איפה אני.

סרטן, אני? לא יכול להיות. הוא אמר שאני חזקה כמו סוסה פולנייה. איך יכול להיות שזה נפל עליי? התייחסתי בביטול. זה קטן עליי. ניתוח, קצת אי נוחות, והכל יעבור. הוא אמר לי שהדרך שבה אני רואה את הדברים מפתיעה אותו והוא לא יודע איך להתייחס לזה. "או שאת טיפשה, או שאת אופטימית חסרת תקנה", אמר. העדפתי את האפשרות השנייה.

הניתוח עבר בהצלחה. למזלי לא עברתי כימותרפיה ולא הקרנות, וזה היה נס מבחינתי. אולי אות, לך תדע...

עברו ארבעה חודשים בהם הצלחנו לחזור לעצמנו לאט לאט. להבין שהדברים החשובים הם באמת כאן ועכשיו. לא דיברנו יותר מדי על הניתוח אלא על העתיד. אני השתגעתי מהעובדה שלא יהיו לי יותר ילדים פרי בטני. אני זוכרת שאפילו הצקתי לו על זה. איך זה יכול להיות? רציתי ארבעה ילדים לפחות. איך אוותר על החלום הזה שלי? כל מה שתכננתי לגבינו עד אז הצליח, אז למה לא זה? בדיעבד הבנתי איזו נאיבית הייתי. במקום לברך על מה שיש לי, בכיתי על מה שאין לי.

תאונה, מוות. הוא לא יחזור

ואז קרה הנורא מכל: תאונה, מוות. הוא לא יחזור. מאותו הרגע אני הבנתי שמה שעברתי עד אז הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד אעבור. עכשיו אני גם אלמנה. אני חושבת שהמנגנון הפנימי שלי הסביר לי את זה בתוך שתי דקות באבו-כביר.

עכשיו מה הלאה? זהו, שמכאן אני חושבת שההתמודדות שלי לא היתה רגילה. לא ויתרתי על כלום עבורי ועבור הילדים: טיולי שטח, נסיעות לחו"ל, עזרה פסיכולוגית, תמיכה אינסופית שלי בהם. כפי שהגדירה זאת פעם חברה קרובה: "לא ראיתי לביאה כמוך מימיי". כך הרגשתי. גוננתי נתתי ביטחון עצום. אני חושבת שהם יצאו עם צלקת בולטת, אבל עם התייחסות בריאה מאוד למצב. ה"אין" קיים, אבל הדגש הוא על ה"יש"!

התחלתי לחשוב קצת על עצמי

כשהבטן אמרה לי שהם בסדר ומתמודדים היטב, התחלתי לחשוב קצת על עצמי. הקריירה התחילה לקבל צורה, ואני החלטתי לצאת לעצמאות. אין לי מושג מאיפה האומץ, הרי אני מפרנסת יחידה עם נטל כבד מאוד. אבל ידעתי שאם לא אזוז, שום דבר לא יקרה.

לאט לאט אני בונה את עצמי, בקצב הנכון. השאפתנות והחלומות יוצרים להם מציאות כמו שאני רוצה. בני הזוג שהיו לי לאורך כל השנים היו כאלו שכנראה תאמו כל שלב. הראשון היה תלותי, השני לא מצא את עצמו עדיין, השלישי התאים רק לי ולא לילדיי.

עכשיו אני מחפשת את מי שישתלב עם הכל, כי אני יודעת שאני מוכנה לזה. נכון שלקח לי המון זמן, אבל אומרים שדברים טובים לא נבנים ביום אחד.