עושים שבת בקשמיר
"תקועה אי שם בצפון הודו בתוך משפחה מוסלמית, חששתי מאוד שלא לשמור את השבת כמו שצריך. סיפרתי לפארוק על היום הקדוש ועל הרצון שלי לשמח את 'אללה' ע"י שמירה על מצוותיו". ואיך זה נגמר? הילה ניסן, צעירה דתית, בהודו
בפרקים הקודמים:
בקשמיר, הרחק מהקונפליקט הערבי-ישראלי, הרחק מארץ המולדת וסכסוך הדמים ארוך השנים בינינו לבין שכנינו הפלסטינים, יכולתי להיפתח, לשמוע ולהבין - מה זו האסלאם? מה יש בדת שאוטוטו משתלטת על העולם?
כמו רוב עם ישראל גם אני, באופן טבעי קשרתי את האסלאם לסכסוך הביתי והממושך ובקשמיר, כשהמוסלמים הם בעצם הודים, קל בהרבה להבין את אותם הדברים שאולי היינו צריכים ללמוד בבתי הספר ואם לא אז בחיכוך שלנו באוכלוסייה הערבית - ישראלית. האסלאם בבסיס שלה מסתבר, לפני העיוותים והשימוש הדוחה שעושים בה נציגי דת למיניהם, היא דת טולרנטית, שואפת לשלום ואהבה.
עצם היותי הדתייה היחידה בבית הסירה שלנו היווה מקור משיכה לשיחות על דת ואלוהים ולכן פארוק, בעלי הבית סירה שלנו, ואני קיימנו שיחות ארוכות על היהדות והאסלאם, על עזה וגלעד שליט, על פיגועים וסכסוך הדתות, על אלוקים ועל אמונה. גם הם מאמינים באלוקי אברהם יצחק ויעקב. גם הם מצטטים פסוקים התומכים בכך שמשה הוא הנביא היחיד שדיבר עם אלוקים. גם הם מאמינים במשיח (יהודי אגב) ובתחיית המתים. הם מאמינים שגם הם יקומו לתחייה. לא היה נעים לי ובכל זאת אמרתי לו (אחרי שהתנצלתי) שלפי היהדות, רק לנו יש עולם הבא. הרגשתי שלא בנח לבשר לו על כך. גם לו מגיע עולם הבא. גם הוא אדם מאמין. הוא איחל לי שנפגש אי שם, בגן עדן. אמרתי לו שאני אשמח לראות אותו שם. להתבדות.
פתאום התחוור לי, הם עובדים את אותו האלוקים שאני מתפללת אליו. ולא שלוש פעמים כמונו, הם מגדילים ומתפללים 5 תפילות ביום! הם צמים חודש שלם מבוקר עד שקיעה.כל משפט שלהם מתחיל או נגמר ב-"אינשאללה", הם אשכרה מתאמצים עבורו. היש מצב והקב"ה מתעלם מאותה אהבה שהם מרעיפים עליו? הרהרתי לעצמי, התחלתי לחשוב שאולי אלוקינו שלנו, מקיים איזושהי מערכת יחסים גם איתם. כזו שאנחנו לא שותפים לה. קשה לי להאמין שהתפילות והפניות שלהם לא מזיזות לו, והרי הוא אל רחום וחנון. גם אותם הוא ציווה ב-7 מצוות בני נח.
השבת הראשונה בקשמיר הייתה השבת הראשונה שלי בהודו, בלי בית חב"ד או בית יהודי, תקועה לי אי שם בצפון הודו בתוך משפחה מוסלמית. למען האמת, חששתי כ"כ מאותה שבת. פחדתי שלא לשמור אותה כנדרש.שלא להרגיש את חווית השבת. סיפרתי לפארוק על יום השבת ועל הרצון שלי לשמח את 'אללה' ע"י שמירה על מצוותיו. הסברתי לו את משמעות השבת ופרטתי לו את המלאכות האסורות עלי.ביקשתי ממנו שהאוכל יבושל לפני השבת ויעמוד על אש שתדלק כל השבת, שיחממו לי מים וידאגו לי לשתי נרות.
כך באמת היה,
חצי שעה לפני כניסת השבת, פארוק הגיע אלי והודיע לי בשמחה שכל המשימות בוצעו בהצלחה. הוא הציג לפני בגאווה: שני נרות שבת בגובה חצי מטר כל אחד, מסולסלים וצבעוניים, נרות שלא מביישים את נרות חנוכה. התרגשתי מהמחווה.הוא גם הפתיע אותי בחלת שבת קלועה. אחרי שלבשתי את בגדי השבת, ערכנו את שולחן השבת ואז הופיע פארוק, נדהמתי לראות אותו לבוש בגדים לבנים וכיפה לבנה גדולה, לבוש דתי אותו הוא לובש בימי שישי בתפילה במסגד. הוא החליט לכבד אותי ואת השבת שלי עד הפרט האחרון. התרגשתי עד דמעות. התפללתי ערבית. לבדי, מול החלון, מלאה בכוונות בכל מילה. הרגשתי מחוברת.כאן, בקרב 90% מוסלמים הרגשתי הכי קרובה לבורא עולם. וזה הרגיש כל-כך מיוחד.
אחרי הקידוש נטלנו כולנו ידיים, גם פארוק ניגש לנטול ואפילו ביקש לברך אחריי. הרמתי ראש לשמיים ושאלתי את אלוקים - "האם יכולת לדמיין לעצמך דבר שכזה?".
