"אני לא מצליח לאהוב מישהי שהחזה שלה קטן"
"היו כאלה שהצליחו לשכנע אותו שזה שטויות... שזה הכל בראש... כמה הודיתי להן. אבל אחר כך... אחר כך זה חזר והיכה בי ואפילו חזק יותר. אני טיפש, אני יודע. הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו בקשר לזה". סיפור לתחילת שבוע
בערבים, אחרי שהשמש היתה יורדת והיו עולים אורות הפנסים של העיר שבעומק לבה הפועם התגורר, רק אז היה נוטש בהקלה מסוימת את דירתו הקטנה שאליה הוצמדה מרפסת רחבה הפונה אל הרחוב ואל הגינה המדושאת ומתיישב בבית הקפה השכונתי, ממש תחת המרפסת, או מרחיק נדוד אל אינספור הרחובות הסמוכים בהם הציעו עצמם בתי קפה נוספים, שלרובם היו שמות מטופשים למדי.
באחד מבתי הקפה ההם פגש את הבחורה הראשונה שאת שמה כתב במחברת שהכילה רק את שמותיהן של אלה שהיה גאה בהן. בחורות שניסו אצלו את מזלן, כי בעצמו נראה לא רע, ודיבר לא רע, והצחיק לא רע, וגם ציטט הרבה וודי אלן, ואוסקר וויילד וברנרד שואו, התאכזבו לגלות שהוא מסרב להן, סרוב וחזור, לפעמים מבלי לומר מדוע ולפעמים תוך גילוי לב כן.
"את חושבת שנוכל להיות ידידים?"
"את מבינה", היה אומר, "את בחורה מקסימה. יש לך הכל. אבל אני... אני עוד לא הצלחתי לאהוב אשה שהחזה שלה... כלומר... היו כאלה שהצליחו לשכנע אותו שזה שטויות... שזה הכל בראש... כמה הודיתי להן. אבל אחר כך... אחר כך זה חזר והיכה בי ואפילו חזק יותר. אני טיפש, אני יודע. הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו בקשר לזה. את חושבת שנוכל להיות ידידים?"
המילים היו צורמות מספיק כדי להפוך לעלבון שהיה גדל לכדי זעם ומשם ממשיך באחת משתי דרכים, זאת המובילה לרחמים עצמיים ולהלקאה מיותרת, וזאת המאחלת רק רע לזה שמפיו יצאו המילים.
הן בכו מולו. לא אחת, ולא שתיים. הן בכו מולו, והוא לא החזיר בדמעות. אף לא פעם. הפנים שלו היו חתומים, לא מפני שהיה קר לב או חסר רגש או עיוור לתחושותיהן. הוא לא בכה מפני שלא מצא בכך שום תועלת או שפשוט לא היה טוב בזה. מארק קנה לעצמו שם בתור היהודי שלא יודע לבכות.
עשר נשים נכנסו למיטתו במהלך 12 החודשים הראשונים בעיר, שבהם הקפיד, כבר מהערב הראשון, לצאת מהבית ולחפש את שעותיו המוצלחות בברים ובבתי קפה, לעתים בליווי חבר או שניים, ורוב הזמן לבדו. כל העשר היו נשים שבחר בעצמו, שזיהה, איתר, סימן ופנה אליהן כל אחת בדרך שהיה ראוי לפנות אליה. מתישהו במהלך הערב הוא היה נכנע לצורך שלו להתוודות ואומר משהו שהיה מנוסח כמו, "תראי, את רואה כמה אני נמשך אלייך, ומהמבט שלי את מבינה שהחזה שלך הוא אחת הסיבות המצוינות לזה. זה הרבה יותר עמוק ממה שזה נראה. מה שאני רוצה להגיד זה, שאני מוכרח לדעת בכמה מדובר ואצל מי עשית את העבודה המופלאה הזאת".
הן היו צוחקות בהתחלה, ואחת בלבד סטרה לו על המקום ונפרדה ממנו, רק כדי לשוב מאוחר יותר באותו הערב, שכן האיש המוזר הזה משך אותה בכל דרך אפשרית, גם כשפנה אליה בישירות בוטה שכזאת. אחר כך הן היו נכנעות ומספרות משהו מתוך האמת של חייהן. כמו שמו הפרטי של המנתח, או שם המשפחה שלו, או איזה חיבור בין השניים. והוא כבר היה משלים את הפרטים ובדרך כלל מאמין למספרים שסיפקו.
"עוד עשרה סי סי היו הופכים את צורת האגס שלך לאמנות"
"לדעתי עוד עשרה סי סי היו הופכים את צורת האגס שלך לאמנות על-זמנית", או, "אם את שואלת אותי, הדוקטור דילג על כמה שיעורים בבית הספר לפלסטיקה". או, "המראה שלהם כל כך מעניין, שקשה להאמין שקיבלת עבודה כזאת במחיר הזה". אחר כך הם היו נכנסים למיטה.
הוא רשם אותן על כרטיסיות. שמות, תאריכים, קטעים מהשיחות המשותפות, התרשמות כוללת, סקירת מצבי הרוח השונים שלו ושלה, וכמובן, בתחתית הכרטיסיה, הגודל בסי סי. כשהכרטיסיות התרבו הוא הרגיש צורך למיין אותן בדרך כלשהי, והדרך הראשונה שעלתה על דעתו היתה לפי נפח השתל.
דפנה, ישראלית שהגיעה לעיר כשנתיים קודם לכן והיתה ממוספרת שתיים בכרטיסיות, דפקה על הדלת של מארק ביום חמישי, הראשון בנובמבר. הסתיו כבר התחיל לגלות את פניו, ופה ושם הורגשו משבי רוח נעימים ברחובות העיר הגדולה. מארק, שהתכונן לצאת לסיבוב הערב, הפעם בליווי אחד מחבריו, טיפוס שלא בחל בשום טיפוס של אשה אולי מפני שלא זכה מהן לתשומת לב מיוחדת, פתח את הדלת מבלי להסתכל, פניו מכוסים בקצף גילוח, וכשגבו מופנה אל האורחת אמר משהו שנשמע לה כמו, "תיכנס, חבר, אני כבר איתך", או, "תיכנס, האצבע שלי נחתכה".
דפנה נכנסה.
היא נעמדה בסלון, ואז התיישבה וחיכתה למארק. הוא שר לעצמו את אחד השירים שרצו הרבה בבתי הקפה של העיר, וכשחזר אל הסלון כדי לספר לחבר על הבחורה הקבועה שמתיישבת כל לילה בחצות בבית הקפה הרחוק, ליד המזח, ובעיקר כדי להתעכב על הפתק שהעבירה לו בליל אמש, "אולי מחר תהיה שמח יותר, בגללי", גילו עיניו את דפנה, שבמידה מסוימת העריץ יותר מזאת שהיתה מספר אחת בכרטיסיות, כושית חביבה מהרובע הסמוך, מפני שלחזה הגדול שלה התלווה מבט חם ומרגש שעטף את התחושות הנהדרות שבתוכן חי בכל פעם שהביט לתוך המחשוף שלה. הוא קרא לזה "סינדרום ירושלים הפרטי שלי", למרות שמעולם לא שאל אותה מאיזה עיר בישראל הגיעה.
"דפנה", אמר ומשהו בקול שלו השתנה מהר.
"אתה שמח לראות אותי?" שאלה אבל לא חייכה. בכל זאת עיניה הביטו בו באותו שקט מסתורי שהיה היא.
"מובן שאני שמח", אמר. אבל המחשבות בראשו התערבלו ביסודיות, ולבסוף שאל אותה, "מה קרה לחזה שלך?"
דפנה בכתה. הוא כבר ראה נשים בוכות. בדרך כלל הן לא זכו להגיע אליו הביתה, לא, מעולם לא, ודפנה, שבילתה איתו שישה או שבעה לילות רצופים כאלה, בכתה עכשיו על הספה שלו וביקשה לספר לו סיפור.
התברר שדפנה נאלצה לוותר על השתלים
הוא היה קצר רוח, אבל האזין לכל העלילות שהתפתלו והשתלבו זו בזו. בסופם של הדברים התברר שדפנה נאלצה לוותר על השתלים ולחזור למידותיה הטבעיות, שלא היו אלא ניצני חזה של נערה בשנות ההתבגרות המוקדמות. אולי אחת מאותן נערות שובבות שעליהן שמע בעיקר מאביו, שהתנדב בקיבוץ בימים אחרים, שחלפו מזמן.
"אז זאת אני עכשיו", אמרה ולתוך השתיקה הגדולה שהתפרשה בין קירות הבית והמרפסת ויצאה דרך החלונות וחצתה את הרחוב ורצה בשבילי הגן ונעצרה רק בקו בתי הקפה הרחוקים, היכן שדלקו האורות באותה שעת ערב וניצנצו וקראו בקולם הבהיר למארק שיבוא ויתיישב בסמוך אליהם. לתוך אותה שתיקה נעצה את מבט עיניה החולמני. "אני חושבת שהתאהבתי בך", הוסיפה.
האף שלה רטט כמו אף של ארנבת או כלבה רעבה. היא הוציאה ממחטת נייר והתעטשה לתוכה, ואז השתעלה פעם אחת, מין שיעול יבש, כואב. "אני חושבת עליך הרבה. כל הזמן. לא היה לי את האומץ לעשות את זה ולבוא לכאן. אבל אתה רואה שאני כאן", הצליחה לצייר על פניה מתווה מחוק של חיוך. "בסוף באתי".
מארק התפעל מהחוויה הבלתי צפויה
הם ישבו לדבר, ומארק, שהספיק תוך כדי שיחה איתה לסיים את הגילוח, להודיע לחבר המיואש שתוכניות הערב מתאחרות ולהחליף את חולצתו, התיישב לצדה של דפנה ואחז בידה ונהנה מחום אצבעותיה ומהרכוּת שהציעו לו. היה בזה משהו חדש, אחר, ומארק התפעל מהחוויה הבלתי צפויה שהזדמנה לחייו בשעת הערב ההיא. פתאום נראה מסלול ההליכה הקבוע שלו כמוּכּר מדי, משעמם וחסר תכלית. הוא היה מוכן כל כולו להיכנס לתוך העולם החדש שהביאה איתה דפנה.
הם התנשקו.
אחר כך הם הלכו למיטה, אבל לא לפני שהיא שרה לו שירים על הגיטרה שלו, שהיתה תלויה בכניסה, קצת מעל הכוננית שבתוך המגירה התחתונה שלה היו מונחות הכרטיסיות.
הפנים שלו היו עגומים בבוקר למחרת. היא קיוותה שזה רק מצב רוח חולף, אבל ככל שהתקדם הבוקר והשמש עלתה גבוה יותר ויותר שם, במרפסת, נשטחה בפניו ובפניה האמת המרירה של חייו. זאת שתמיד חזרה לצוץ, היכנשהו, בזמן כלשהו, מבלי לאחר מדי.
"אני לא יכול לאהוב נשים שהן... שאין להן... את יודעת מה אני רוצה להגיד, דפנה".
היא הנהנה.
העיר היתה שם, למטה, במרחק פסיעה.
אחרי ארוחת בוקר מאוחרת שהכינו זה לזה, הם נפרדו. הוא הלך והתיישב על הספה שעליה גילה את דפנה בפעם הראשונה שנכנסה לתוך ביתו, ושוב, בליל אמש. דמעות נלחצו אל תוך עיניו. הוא בכה. הפנים שלו נרטבו. טעמן המלוח של הדמעות חדר דרך שפתיו לתוך הפה. הוא טעם מהן.
אולי זה הטעם של ישראל, הירהר. אולי זה הטעם של המדינה שלה.
הוא הבטיח לעצמו שיתקשר אל דפנה מאוחר יותר ויתנצל. יסביר לעצמו ולה שמוכרחים לתת לזה סיכוי. אבל עד שעת הערב לא התקרב אל הטלפון ולא חייג אליה. הוא אמנם המשיך לחשוב עליה, והדמעות חזרו וזלגו לאורך ימים נוספים במהלך השבוע שאותו הכתיר כשבוע היהודי ביותר בחייו מזה זמן, או העצוב ביותר. הוא היה צריך עוד שבוע מלא כדי להתאושש, להתייצב ליד הכוננית, לפתוח את המגירה התחתונה ולהוציא משם את דבוקת הכרטיסיות, לחפש ביניהן ואז לשלוף את הכרטיסיה שעליה נכתבה הספרה שתיים ולקמט אותה לתוך אגרופו, בדרכה האחרונה אל סל האשפה.
האתר של צבי יוליס
