הגברים בוכים בלילה? גם נינג'ות בוכות
בחוץ הוא שומע ילדים רצים עם תחפושות. עוברים מבית לבית, דופקים על דלתות זרות. הם מבקשים ממתקים. האם גם הוא יוכל ללכת כך בין הבתים ולבקש אותה בחזרה?
הוא נכנס לדירה, פושט מעליו בתנועות כבדות את המעיל. הדירה ריקה וקרה. בחוץ דלעות מחורצות בפרצופים מפחידים. ליל כל הקדושים. למה יתחפש השנה?
הוא פותח את הארון, אבל הארון ריק. פעם, כשהיה ילד, אמא תפרה לו במשך כל הלילה תחפושת של נינג'ה עם חרב ארוכה וכוכבים שאפשר לזרוק למרחקים על הרעים. גם קאובוי הוא היה פעם, אבל רק בפורים אחד. אחרי זה חזר להילחם ברעים עם החרב הארוכה שהתקצרה עם הזמן ועם כוכבי הנינג'ה שהתבלו. אבל היום יש כבר גיבורים אחרים. הם נלחמים בנשקים מתוחכמים, יש להם שרירים והם אף פעם לא עצובים. לא כמו הנינג'ות. נינג'ות לפעמים בוכות.
- סימני אזהרה - שיר מומלץ לשמיעה ברקע
הגעגוע הוא כמו עלוקה – נצמד, מכאיב, שואב את כל מה שרק נשאר. אחרי כמעט שנה שהיא איננה, הלכה כך פתאום, שום דבר לא השתנה.
החבר'ה מתקשרים, אומרים שיש הערב מסיבת האלווין, ליל כל הקדושים. אבל הוא, בטון שמח שאמור להסוות כל כאב וצער, אומר שכואבת לו הבטן ושהוא חייב לעבור על הצגה שיש לו מחר בלימודים.
זוג חברים מזמין אותו לארוחת ערב. כמו תמיד, הוא מבטל בשנייה האחרונה. שולח הודעת טקסט שצץ לו משהו אחר, מוסיף שתי נקודות וקו בתור סמיילי ומכבה את הטלפון.
בחוץ הוא שומע ילדים רצים עם תחפושות. עוברים מבית לבית, דופקים על דלתות זרות. הם מבקשים ממתקים. האם גם הוא יוכל ללכת כך בין הבתים ולבקש אותה בחזרה?
הוא ניגש למטבח ומחמם פסטה ישנה. שופך רוטב ומניח את הצלחת מול הטלוויזיה בסלון. הוא יושב שם עד שהפסטה מתקררת, ואז קם וזורק את הפסטה לפח.
אחרי שהיא הלכה הוא רואה אותה בכל יום מחדש. בכל יום מגלה צד אחר שלה. בכל יום נזכר בדברים אחרים שאמרה, במקומות שהיו, במאכלים שבישלה. אחרי כמעט שנה הוא לא מצליח לשכוח אותה. נזכר בהם מנגנים ביחד דואט על הפסנתר בסלון, שעכשיו יושב מיותם.
הוא קם מהספה, משאיר את קריין הטלוויזיה לבד. הקריין מספר על מורדים בסודן, על מהפכות בעולם, על אנשים רעבים. האם באמת הכל כל כך אפל, או שמא זה הוא שלא מצליח לראות את האור?
כל כך הרבה זמן לא יצא, לא הכיר בחורות אחרות
הוא מביט במבט מיואש במראה בשירותים. כל כך הרבה זמן לא יצא, לא הכיר בחורות אחרות. מהמראה מביט בו פרצוף עייף. שערות לבנות על ראשו, סערות לבנות בליבו. הוא נראה כל כך אבוד. והאמת היא שהוא מתגעגע אליה. כל כך.
לאט לאט הוא מזדחל אל תוך המיטה שמקבלת אותו בזרועות פתוחות. היא תמיד מחבקת אותו, כאילו היא היחידה שמבינה את הצער והגעגוע. היא היחידה שלא מנסה לשכנע אותו להכיר חדשות. היחידה שלא מבקשת ממנו להתגבר על הפחד. על הגעגוע. היחידה שנותנת לו לשקוע בעצב שלו בשקט. עצב שהוא לא רוצה לשכוח.
הוא מכבה את האור. על השולחן עדיין דולקת מנורה קטנה, מאירה על מחברות עם נוסחאות מתמטיות. עיפרון, מחדד ומחק. כובע בייסבול של "קוויק סילבר". כלום לא באמת קורה כאן. הכל די כרגיל. האור של המזכירה האוטומטית לא מפסיק להבהב. בשקט שלו הוא צועק אל תוך חלל החדר. ממתינה לו שם הודעה. בחדר החשוך, החושך הכי גדול בעולם לא יכול לכבות את שיש בליבו.
הוא מנסה לעצום את עיניו, אבל לא נרדם. בפנים הלב שלו מתפוצץ. כמו הר הגעש שצפו בו יחד בגבעה ההיא בקוסטה ריקה.
הוא חולם על היום שיעלה למטוס ויטוס שוב למקום רחוק. אולי בוסטון, או אפילו הודו. למקום שבו אף אחד לא יכיר אותו, למקום בו יוכל להיות זר. למקום בו אף אחד לא יסתכל עליו במבט הזה, לא ישפוט את הצער שלו. למקום בו לאף אחד לא באמת אכפת ממנו. למקום בו אף אחד ישאל איפה היא.
הוא רוצה שכולם ייעלמו, שיוכל להישאר לבד. להישבר לבד. שיוכל לבכות בשקט.
הוא זז מצד לצד על המיטה. בועט בעצבנות את השמיכה מעליו. מזיז את הכריות לצדדים. לילה שלם הוא לא מצליח להירדם. לבסוף הוא מתיישב על המיטה, ואז ניגש לחלון ומביט החוצה. מאיר אריאל מנגן ברקע.
נראה כאילו מישהו עומד להגיע. אולי זו היא
פנס הרחוב הצהוב, הרוח הקרירה של החורף, העץ שתחתיו היו נוהגים לשבת יחד. שלושתם יוצרים צלליות שמרצדות על המדרכה. נראה כאילו מישהו עומד להגיע. אולי זו היא. הוא רואה אותה צועדת על המדרכה, הוא בטוח שהפעם זו היא. אבל הצלליות לא מפסיקות לרקוד. לנצנץ. לרמוז. כאילו לועגות לכאב שממלא את ליבו. הוא יושב שם, אולי שעה, מביט בחלון. הרוח רומזת על החורף שכבר מגיע. החורף יגיע השנה לפניה. האם ישרוד חורף בלעדיה?
עם כמה מפלצות הוא נלחם, עם אחרות בחר שלא להתמודד. יחד עם בקבוק של וויסקי. יחד עם סיגריות. יחד עם המוזיקה, עם הפחדים שלו. הוא שוכב לבד, שיכור בחדר החשוך. לא מצליח להתגבר על האהבה הישנה שלו, תוהה אם כל אהבה היא אהבה טובה.
אחרי לילה של גשם, הוא לא ישן דקה. בבוקר הגיעה השמש וצבעה את הכל בצהוב, אבל הוא רואה רק עננים. הוא נזכר איך בדיוק לפני שנה עלה על הבמה ושר איתה יחד, ספוג באדי אלכוהול במסיבת הקריוקי בה הכירו. איך חזרו אחר כך הביתה, הוא כתב לה שיר וניסה לנגן על הפסנתר. היא צחקה. אז הוא אמר ששיר זה כמו סיפור. אוי, כמה שהוא מתגעגע.
בבוקר הוא יוצא מהבית, חובש מסיכה של נינג'ה ואפודת מגן. מי יגן עליו כשאמא רחוקה כל כך. הוא לוקח חרב ארוכה וחמישה כוכבים. הוא מסתיר הכל. לא עוד צער וכאב, הולך מהר לשום מקום.
יש גם נינג'ות שבוכות.
