משוכנעת שבאיבר הגברי יושב מוח קטן ומרושע
כשהגבר רואה בחורה מושכת יצווח המוח "ידית הרם!”, ואיתו יקום הזין וייכנס למצב פעולה. הדם שזורם בחמ"ל הראשי יעשה דרכו במהירות לשלוחה המבצעית ויגרום לגבר לחשוב אף יותר בפשטות. או לא לחשוב בכלל. ואיך זה קשור לצבי הנינג'ה?
למזלי, לא המצאתי את הגלגל, ומשחר ההיסטוריה היחסים בין גברים לנשים היו מושא להתעניינות ולמחקר. בכל פעם שאני מתחילה להסתבך באיזו פרשיית אהבה סוערת אך חסרת מעוף, אני חוזרת במוחי על המשפט – "פעם היינו קופים" (אם כי חלקנו קצת יותר מאחרים). הכוונה בהקשר זה היא הניסיון הלא משכנע שלי להבין את התנהגותם הלעיתים-תמוהה, הלעיתים-צפויה, של בני המין השעיר.
כבר בתחילת מאמר זה טענתי לחוסר ניסיון, ואחזור ואדגיש זאת שוב. הגברים בחיי אמנם לא היו רבים, אך על איכותם אין עוררין... היה ההוא ששבר לי את הלב חמש פעמים ושבחוצפתו, כשנפגשנו שוב לאחר שלוש שנים גרם לי לקרון מאושר על כך שאיני מרגישה כלפיו כלום. היה ההוא שהרס לי בשיטתיות את התמימות וכששמו עולה בשיחה חמתי גועשת ושוצפת ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. ובין לבין היו אחד שניים לא רלוונטים, לא חשובים ודי סטנדרטיים.
ממבט ראשון, מוחו של הגבר נראה ככלי פשוט לתפעול. כשרעב הגבר – אוכל. כשעייף – ישן. כשמגרדת הביצה – מגרבץ. בין סיבה לתוצאתה, בין ה-X ל-Y, עובר קו ישר, ללא מכשולים וללא חרטה. למוח הגברי יש שלוחה אופרטיבית הממוקמת, איך לא, באיבר המין. מי שראה בילדותו (אני מדברת על תחילת שנות ה-90) את הסדרה "צבי הנינג'ה" יזכור בוודאי את האנטי-גיבור הראשי – קרנג – מוח ורוד ורשע היושב במרום הרובוט הכסוף שלו ומפעיל את שרדר ואנשיו. אני משוכנעת, ואת התיאוריה הזאת כבר סיפרתי לכל מי שמוכן היה להקשיב וגם לכאלו שלא, שבאיבר המין הגברי או לענייננו בזין, יושב לו מוח קטן ומרושע בעל קול צווחני המפעיל בעזרת מערכת ידיות וכפתורים פשוטה את מרכז החשיבה הגברית.
כשהגבר רואה בחורה מושכת יצווח המוח "ידית הרם!”, ואיתו יקום הזין וייכנס למצב פעולה. הדם שזורם בחמ"ל הראשי, המוח, יעשה דרכו במהירות לשלוחה המבצעית ויגרום לגבר לחשוב אף יותר בפשטות. או לא לחשוב בכלל, לצורך העניין (כמו שכבר שמעתי בחורצ'יק אומר - “שום דבר לא עובר לי כרגע בין האוזניים". בתגובה משכתי בכתפיי וחשבתי באושר על כאב הביצים שאני גורמת לו).
נכון, התיאוריה הזאת מאוד פשטנית, אבל אני לא מצליחה לחשוב על אנלוגיה יותר מושלמת מזו שהצגתי כרגע שתתאר את ההתנהלות בה אני נתקלת אצלי במיטה, במיטת חברותיי, בטלוויזיה, באינטרנט, ברחוב, במשרד, באוניברסיטה, בפיצוציה של אלברט... הוא שם. קרנג. ורוד, דוחה וצווחן. לא יודע סיפוק ומרגוע.
בינתיים אני נכנעת, ללא קושי מיוחד, ליצר ההרפתקנות
אולי זו פשוט הדרך העקומה שלי להתמודד עם הציפיות ובעקבותיהן, לרוב, האכזבות ממפגשים מהסוג האישי עם גברים, אבל בכל בדיחה יש מעט מן האמת, נכון? אני עדיין מחכה למישהו שיפריך את התיאוריה הזאת. שיעמיד אותה על קצה השולחן ויתן לה צ'יקלואין, פליק כזה קטן עם האצבעות שמכוון בדרך כלל לאוזן, והיא תיפול ותתנפץ לאלפי חתיכות של ניסיון מר, ומשם נרכב יחד לעבר השקיעה והקשת בענן, על חד קרן ורוד-פוקסיה. בינתיים, ועד שזה יקרה, אני נכנעת, ללא קושי מיוחד, ליצר ההרפתקנות והסקרנות שלי, וכמו כל רווקה מנסה את מזלי כשזה מואיל בטובו להיקלע בדרכי.
יש את השנייה הזאת אחרי שהגבר גומר, ונדמה כי העולם עצר מלכת ושהיקום כולו הסתדר בשורה מופתית של כוכבים, כוכבים. מהסופרנובות ועד הגמדים הלבנים. מהשמש הבינונית שלנו ועד לחור שחור מסיבי. דממה. נשימה עמוקה. ואז תזוזה. “טוב, מאמי, אני חייב להתקלח ולצאת, תרגישי בנוח". כן, ברור. כמה שאני אוהבת שקוראים לי מאמי. או "גמרת?” או "איך היה? נו, לא אמרתי לך שאני יודע מה אני עושה?”... וכו'. אני אישית מעדיפה, ואני מאמינה שרוב הנשים, כמוני, מעדיפות, שהוא פשוט יסתום את הפה שלו, יקרב את גופו הרטוב מזיעת אהבה אלי ויחבק קצת. אבל לא יותר מדי. אני שונאת שחם לי. אז ככה כמה דקות, ואחר כך אפשר להתחיל לקשקש. והיקום יחזור לכאוס בו הוא נמצא. מהות האינטרקציה בין בני אדם נסובה סביב המעבר החד והתמידי בין הסדר לכאוס.
אז יש את השנייה הזאת, הנשימה העמוקה, האנחה חרישה של אהוב או אהובה, ההרגשה שעכשיו הולך להיות יותר טוב או אולי יותר רע, אבל כרגע אני במקום, ובחוץ גשם, או חמסין, ילדים צורחים בקומה למטה, החתול מחריב את הספה בציפורניו החדות, אבל אני נעולה בספירה משלי. אתמודד עם הכל אחר כך.
בינתיים החיים ממשיכים הלאה, ואין זמן ולא אנרגיה, לשהות ברגע. כל הזמן, מירוץ אינסופי, ליצור עוד רגעים ולערום אותם כמו תפוחים ואגסים בסלסילת פירות. ולבסוף הפירות מרקיבים וכל מה שנותר הוא הכמיהה לרגע שחשיבותו האמיתית נשכחה.
אני רוצה להאמין שבין כל הקרנגים מסתובב לו אחד שבנוסף לקרנג (שזה, מה לעשות, בילט-אין) גם במוח עצמו, או בנפש, או בלב, או איך שלא תקראו לזה (איש באמונתו יחיה) חי יצור, סימפטי קצת יותר, פרוותי ורך כמו בובת פרבי חדשה או כרית נוצות אווז. כזה שגם חושב ומתחשב וחושש ולא תמיד החלטי, ולא תמיד אגרסיבי ומכוון-מטרה. אחד כזה נאמן, ומעריך וקשוב. ככל שאני רואה יותר מהעולם ומהאנשים בו, ומההתנהלות שלהם, ככה אני פחות מאמינה בקיומו של היצור הפרוותי והמתוק ונסוגה לקונכיה הפסימית והמדוכדכת שלי.
רעמים מחרישים את אוזניי כשאני שומעת את השקרים
אני אמנם עדיין צעירה, ניצן סגור של פרח היסמין, ממתין בשקיקה לאביב שיביא עימו פריחה וריחות טובים ויופי. אבל עכשיו אני בתקופה של ברד, קור ודגים שנופלים מהשמיים. ברקים מכים בליבי כשאני מוצאת את עצמי עדה לחוסר הנאמנות והכבוד שבני אדם בכלל, ובפרט בני המינים השונים, נוהגים זה בזה. ורעמים מחרישים את אוזניי כשאני שומעת את השקרים, המניפולציות והתחנחנות השווא בהם אנחנו משתמשים כדי להשיג את מבוקשנו, ללא התייחסות או מחשבה לאדם הקונה את הטובין המקולקלים. בינתיים, עוד יש תקווה, ואני מחכה בשקט, בסבלנות (מוגבלת אמנם) שהסערה תתבהר וקשת תפלח את השמיים האפורים.
