יחסית לאשה, אני "גבר-גבר" מהסוג הכי גרוע
למשל, אני לא מסוגלת לתת לגבר להוביל בריקוד. הוא צריך להתאים עצמו אלי. אני צריכה ממש להכריח את עצמי שלא להיות היוזמת בקשר, כי לימדו אותי שבחורה לא צריכה ליזום, אבל אין לי הרבה סבלנות לחכות לו שיתקשר. ברגע שהוא מראה שמץ התעניינות - אני מיד נוטלת לידי את המושכות ומחזרת במרץ
למען האמת זה לא היה חדש לי לחלוטין, אבל היתה לי נטייה להדחיק את המחשבה על כך. רוצים דוגמאות איך זה מתבטא? ובכן – זה מתחיל בזה שאני לא מסוגלת לתת לגבר להוביל בזמן ריקוד. הוא צריך להתאים עצמו אלי. אני צריכה ממש להכריח את עצמי שלא להיות היוזמת בקשר, כי לימדו אותי שבחורה לא צריכה ליזום, אבל אין לי הרבה סבלנות לחכות לו שיתקשר. לכן, ברגע שהוא מראה שמץ של התעניינות - אני מיד נוטלת לידי את המושכות ומחזרת אחריו במרץ. אני זו שקובעת מה, איפה ולאן, ולרוב אני זו שנוהגת. גבר שבא לאסוף אותי במכוניתו מערער לי את הביטחון העצמי.
במיוחד הבעירו בי אש אלה שטרם זכו אפילו לנשיקה הגונה
בעבר הייתי מאלה שמתלהבות מבחורים בתולים, ירחם השם. גברים שטרם חוו אישה, אבל רק אם הם מעל גיל 27 ולא דתיים, כי אחרת זה לא ממש נחשב. במיוחד הבעירו בי אש אלה שטרם זכו אפילו לנשיקה הגונה, צרפתית כהלכתה. אלה שהאשה האחרונה שנגעה במבושיהם היתה אמא שלהם, או אחות בית הספר. הוורדרדים האלה עוררו בי תשוקה בלתי נשלטת ללמד אותם את רזי המין, ולהיות הראשונה, זו שיזכרו לכל החיים.
אבל הסימן הגרוע ביותר שגיליתי בנבירה זו בנפשי היתה הגילוי המזעזע, שבאופן עקבי, ברגע שהתברר לי מעל לכל ספק שהגבר שעל הכוונת אכן נמשך אלי מאוד, רוצה לשכב איתי ומפנטז עלי בחלומותיו - הייתי מאבדת את כל הכבוד שחשתי כלפיו, ואת העניין שלי בו. ממצב של התרגשות, של 'חשמל זורם בכפות ידיי' כשאני מחכה שיעשה את הצעד הראשון, הוא הפך לסתם "עוד גבר", שאפשר למשוך אותו באף (או בעצם, מטר אחד יותר למטה) ולשחק בו משחקי שליטה.
סקס תמיד היה עבורי בדיוק זה - משחק שליטה, בו הייתי חייבת להאמין שאני מנצחת, או שהייתי מאבדת עניין. כשנפרדתי מגבר, לקח לי בערך שבוע לעבור לגבר הבא. חברות שלי שפכו דליים של דמעות והתאבלו חודשים על בחור שיצאו איתו שלוש פעמים, ולא הבינו איך אני מתגברת כל כך מהר.
חבר אחד טוב במיוחד אמר לי פעם שאני "מסרסת גברים", ואני נעלבתי וגם צחקתי, ואמרתי לו שאם גבר מרגיש מאויים על ידי - כנראה הוא באמת לא מספיק גבר בשבילי. עכשיו הבנתי שבהחלט ייתכן שהוא צדק.
לימדתי אותו כל מה שיכולתי, למדתי גם ממנו
התכונה הזו גרמה לכך, שהאקס הכי משמעותי שלי, שכיניתי בחיבה מזלזלת 'בלונדי', היה, עד שנחת בחיקי, בתול בן 29 עם תהום של חסכים מיניים וצורך עז במורה-לחיים. היינו זוג מושלם, עד שנמאס לי. לימדתי אותו כל מה שיכולתי, למדתי גם ממנו, כמאמר הפתגם הידוע, עד שנמלאתי בחילה מלנהל את חייו. לא רציתי יותר להיות האשה השולטת והשתלטנית. לא רציתי יותר להיות זו שמחליטה אם נשתה תה או קפה ואיפה, לאיזה סרט נלך, ואם נזדיין כך, אחרת, או בכלל.
לא שחס וחלילה רציתי להפוך את הקערה על פיה. זה גם לא היה אפשרי. בלונדי היה בדיוק זה - בלונדינית תמימה ממין זכר, בלי שום יכולת לנהל כלום חוץ מאשר את בלוריתו הצהובה. כשהפסקתי ליזום, הוא פשוט היה שוקע לו לתוך עולם דמיוני ואדיש, משחק שעות במחשב, ושוכח מקיומי עד שהיה נכנס למיטה ומגלה שם ציצים ותחת.
אחרי שזרקתי אותו עברו עלי חודשים ארוכים של התנזרות מרצון, כדי לא לחזור על אותן טעויות ולנסות להבין מה באמת אני רוצה. אחרי חצי שנה פגשתי את עופר, שהראה לי שאפשר ליהנות קצת גם מאובדן שליטה ומלתת לגבר להוביל קצת את הטנגו. אלא שעופר היה פרוד, ואחרי זמן מה החליט לחזור לאשתו ולעשות "שלום בית". קיללתי את הרבנות, אבל פירגנתי לעופר, שהחזיר לעצמו את השליטה בחייו, גם אם זה היה על חשבוני.
זמן קצר אחר כך פגשתי את צביק, שלימד אותי שההיפך הגמור מבלונדי זה הרבה יותר גרוע, בתור בן זוג, וממש לא מה שאני רוצה. בלונדי יכול היה לדקלם באמצע הלילה את התאריך והשעה המדויקים של פגישתנו הראשונה, את צבע הכפתורים שלי ואת היום והשעה המדויקים בהם איבד את בתוליו במיטתי. צביק בקושי זכר איך קוראים לי כשלא הייתי לידו, הסביר לי שאשה צריכה להיות כנועה וצייתנית כי זה בגֶנים שלה, והיה שוכב עם אחרות וגם מספר לי על זה.
החלטתי שאני צריכה משהו באמצע, בין בלונדי לצביק, וקיוויתי שאיליה יהיה כזה, ממוצע. היה נדמה לי שאיליה לא ממש טוב בלזכור תאריכים וצבעים של כפתורים, אבל בהחלט לא היה אדיש לקיומי ולא דרש צייתנות. הוא לא היה מניאק שמזיין וזורק, אבל גם בהחלט לא בתול או חסר ניסיון. איליה קצת הזכיר לי את עופר, רק בלי אשה חוקית, ולעת עתה נראה היה שהוא מתאים לי מאוד. אלא שהתוכנית שלי להפסיק להיות ה'גבר' ביחסי עם הגברים נתקלה במוקש בלתי צפוי.
אם יחסים היו משחק כדורגל, השופט היה שורק ל"נבדל"
כשמלאו בערך שבועיים להיכרותנו, איליה עשה משהו מפחיד ותמוה למדי, ושאל אותי, בקול קטן, מה אני רוצה ממנו, האם הוא מוצא חן בעיניי ואיך אני רואה את המשך הקשר בינינו. אם יחסים היו משחק כדורגל, השופט היה שורק ל"נבדל". שיחת 'יחסינו - לאן' היא שיחה שרק לנו, הנשים, מותר ליזום, ויש לנו מונופול מוחלט ואבסולוטי על קביעת המועד שלה. גבר שיוזם שיחה כזו בלי כוונה לזרוק את הבחורה שולח רגל גסה לטריטוריה של המין השני. נשים יודעות, מלידה, מתי לערוך את "השיחה", ואם יש להן קצת שכל - הן גם יודעות מראש איזו תשובה יקבלו.
איליה הוא גבר בהחלט, ולכן רק טבעי שלא ידע לעשות זאת כמו שצריך. לא רק שיזם את השיחה בעצמו, הוא גם עשה זאת מוקדם מדי, והסתבר שגם לא ידע איזו תשובה יקבל, ואפילו לא ידע איזו תשובה הוא רוצה לשמוע. ניסיתי להפעיל את מיטב כישוריי הנשיים בהתחמקות מלענות, אבל מוח המדען החקרני שלו גבר עלי בסופו של דבר ונאלצתי לתת תשובה, ומרוב לחץ גם עניתי בכנות.
הצטערתי על כך מיד. איליה לא צפה את התשובה שלי, לא ידע כיצד לאכול אותה, הגיב בשתיקה משונה וגרם לי עוגמת נפש רבה. שקלתי ברצינות חזור לתפקיד האשה המסרסת, ולהגיד לו מה דעתי על גברים ששואלים שאלות אסורות בקול קטן ומתפנק, אבל התאפקתי. שאלתי את עצמי מה היתה עושה אשה נשית, כזו שבאופן טבעי מתחנחנת ומתפעלת את הגבר שלה במניפולציות, ולא בפקודות. לא ידעתי לענות לעצמי.
בשביל זה המציאו חברות. לפי עצה של חברה טובה, אחרי כמה ימים הסתרקתי, התאפרתי, לבשתי שמלה סקסית ואמרתי לאיליה, בעדינות ובמבט של כלבלב נטוש, שמה שהוא עשה זה ממש לא הוגן, ושלא יכול להיות שהוא שואל כזו שאלה, מקבל כזו תשובה ואפילו לא אומר אם התשובה משמחת אותו ומה הוא מרגיש באותו עניין פעוט של 'המשך הקשר בינינו'. התאמצתי במיוחד והזלתי חצי דמעה בזווית העין. חשבתי שמגיע לי אוסקר.
זה עבד! להיות נשית היה ממש כיף!
איליה המסכן הופתע מאד לגלות שהוא לא בסדר, ואחרי שהתנצל מעומק לב, אמר - "בטח שאני שמח מהתשובה שלך, אחרת למה את חושבת אני מתקשר אליך כל יום?" וחיבק אותי חזק. כשגמרתי להיות נבוכה מזה שאני לא מסוגלת להבין רמזים של גבר, נתקע לי על הפרצוף כזה חיוך, שלא ניתן היה להסירו אפילו בניתוח פלסטי. זה עבד! להיות נשית היה ממש כיף! אני בהחלט יכלה להתרגל לקטע הזה, חשבתי לעצמי, להיות מניפולטיבית במקום מסרסת.
למחרת בבוקר איליה התקשר בשש וחצי בבוקר להעיר אותי בנשיקה ולומר לי שהוא אוהב אותי, והבנתי, שבאמת הרבה יותר נחמד לא להיות הבוסית של בן הזוג שלך, אלא האהובה שלו. עשיתי את דבר הנכון. מצאתי סופסוף את הדרך להיות אשה במערכת יחסים ולתת לגבר להוביל, או לפחות לחשוב שזה מה שהוא עושה.
אולי עוד נצעד, איליה ואני, בידיים שלובות, שיכורים מאהבה, לעבר השקיעה הכתומה, הרומנטית. כן, אני יכולה ליהנות גם מזה.
