הורידו לדמי מור נתח מהאגן?

הורידו לדמי מור נתח מהאגן? אתיקה ואסתטיקה בפוטושופ

הרשו לי להתעכב מעט על שערוריית הזוטא שחולל תצלום השער של דמי מור בגיליון האחרון של מגזין "W".

כפי שדיווחו בלוגים אמריקאים אחדים (ובהם "בוינג בוינג" ו"ברודשיט"), התצלום החגיגי של מור סובל ממה שנראה כמו שימוש מסורבל ורשלני – שלא לומר מביך – בתוכנת פוטושופ. כחלק מהמאמץ להפוך את מור לצעירה, חלקה ורזה עד העצם, החליט המעצב להרחיק לכת ולצמצם לה את האגן, והתוצאה היא שנתח ממנו (בצד ימין של התצלום) הוסר, והוא נראה כעת, באופן משונה ולא לגמרי סביר, צר עוד יותר מהירך.

בעיצומו של דיון סוער, שהתחולל סביב תופעת השימוש בפוטושופ – דיון על אמינות, על שיפוץ המציאות, ועל מקצועיות בשימוש במקלדת ובעכבר – בלוגרים החלו להפיץ צמד תצלומים, שבו נראות זו לצד זו דמי מור בת ה-47 מתמונת השער ודוגמנית המסלול אניה רודיק בת ה-26 מתצוגת אופנה. ניכר דמיון מבהיל בין שני התצלומים. האם ייתכן שמעצב השער של "W" פשוט החליף את גופה של המבוגרת בגופה של הצעירה?

מור ורוביק. דמיון מטריד (מקור: פליקר)

טוב, זה לא באמת חשוב. הרי התצלום של דמי מור נגוסת האגן הוא רק מקרה גרוטסקי אחד פעוט. הוא מייצג תופעה נרחבת שפשתה זה כבר בעיתונות המגזין באשר היא. בתרבות הפוטו-שופ התצלום כבר אינו מתיימר ללכוד את המציאות, אלא ליפות אותה. תצלומי דיוקן כבר אינם מבקשים להעביר אלינו את דיוקנו של אדם – למצות את טיבו, את יופיו, את פגמיו. תצלומי דיוקן מבקשים להעביר אלינו לא יותר מאשר גרסת בובה של האדם המצולם. בתרבות הפוטו שופ, אנחנו כבר יודעים, תמונה אחת שווה אלף שקרים.

תפסיקו לשעמם

כעיתונאית, השימוש בפוטושופ מטריד ומעלה שאלות מעניינות על אותו "טיפול במציאות". בשיחות עם צלמים מקצועיים שמעתי לא מעט טיעונים בזכות השימוש בתוכנה: התצלום הוא תמיד טיפול במציאות, הם אומרים לי. הרי צלמים גם מאפרים, מוצאים זווית טובה, משחקים עם אור וצל, מלבישים, מעמידים את המצולמת ברקע מסוים. הטיפול במציאות לא נולד עם תוכנת הפוטושופ, הם טוענים באוזני ומדגישים: תחשבי על כתיבה עיתונאית. גם בה אין העברה מדויקת של המציאות. תמיד יש עריכה. תמיד יש השמטות ושיפוצים.

במידה מסוימת הטיעונים האלה מצליחים לשכנע אותי. ומשום כך, איני קוראת לצלמים ומעצבים לנטוש את הפוטו שופ ולהעלות על דפי המגזין רק תצלומים "אמיתיים" של "נשים אמיתיות". קריאתי היא כזאת: אל תוותרו על הטיפול במציאות, על היצירה, על המשחק בתצלום. תמשיכו ליהנות מיתרונות הטכנולוגיה ומכישרונכם. רק תעשו טובה: הפסיקו לשעמם. הרחיבו את עולם האידיאלים הגופניים שאתם מבקשים לייצר. במקום לצמצם את כל הנשים לממדים של בובה דקיקה כנייר, במקום לחבר בין סקסיות לבין אנורקסיה, חפשו מיניות במחוזות אחרים.

במקום להדביק למור את רודיק המוּזלמנית, למה שלא תשיבו בשבילה לחיים את גופה מלא התשוקה של ונוס העולה מן הים, של בוטיצ'לי? למה שלא תדביקו לה את הרוחצת המסדרת את שיערה, של רנואר? או את אחת משלוש הגראציות של רובנס? האם אינכם מצליחים לראות כמה יופי, תשוקה, חן, חיוּת ומיניות יש בגוף השופע, רחב האגן והירכיים, של הנשים האידיאליות האלה? ואולי תחפשו אידיאלים אנדרוגנים, או גבריים, שריריים או שעירים? אולי תגדילו את מגוון הדימויים הנשיים הסקסיים שעולים על דעתכם, והפיצו אותם ברבים? העיקר: הפסיקו להיות משרתם של עריצי הרזון. תתחילו לעשות עבודה מעניינת מלאת חיים. אחרת, מה בעצם אתם שווים?