ויקום מלך חדש
מיליוני יהודים חיו בגלות, סינוורו את עצמם לדעת ושיגשגו. ואז הגיע מלך חדש שעשה להם בית ספר. אבי רט קורא בפרשה, רואה איך ההיסטוריה חוזרת, כשרק אנחנו מתקשים לא ללמוד
כ-37 שנים חלפו מאז שלח יעקב את בנו הצעיר יוסף בן השבע עשרה לראות את שלום אחיו עד שהלך לעולמו. 22 שנה חי לו יוסף במצרים, רחוק ממשפחתו ומבית אביו, מחכה לרגע בו תתאחד המשפחה בשנית. 17 שנים חלפו מאז הגיע יעקב למצרים בראש משפחה קטנה המונה 70 נפש, עד שיהיה מוקף בכל צאצאיו הנפרדים ממנו ליד מיטתו. זו התפאורה,הרקע והמעטפת לעלילה.
יעקב מגיע למצרים מלא חששות, ובעל כורחו. הרעב בארץ, ונסיבות החיים הובילו אותו מצרימה. לא בלב קל יורד יעקב לשם - דואג על ההווה, ובעיקר על העתיד, אלא שבעזרתו של יוסף המשנה למלך, הירידה והגלות נהפכים להיות מאיימים פחות ונוחים יותר. בהתחלה זה קבוצה קטנה של 70 איש שכל מגמתה זה 'לגור בארץ באנו', מלשון מגורים זמניים וארעיים, אבל לא חולפות שנים רבות עד שהתורה תתאר את מצבם כך:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".
עושה רושם שבסך הכול לא כל כך רע שם בגלות מצרים. המשנה למלך מסדר את כל העניינים בחלונות הגבוהים, היהודים הרי תמיד יודעים להסתדר, לקמבן ולשרוד ו...יהיה בסדר.
יחלפו להם עוד כמה שנים טובות של בורסה משגשגת, כלכלה מתפתחת וחיי חופש ושלוה בחסותו של המשנה למלך עד שכדרך כל הארץ ילך גם הוא לעולמו - 'וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא ' או אז, כפי שתמיד קורה בהיסטוריה היהודית מני אז ועד ימינו אנו, נפגוש שוב את צמד הפסוקים הצמודים וסמוכים כל כך זה לזה:
(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: (ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף:
כשמלך חדש עולה לשלטון
איזה מעבר דרמטי בין פסוק לפסוק. הראשון כולו טוב, פריחה,שגשוג ועוצמה, והנה כהרף עין של פסוק אחד, הכול הכול מתהפך - שריף חדש הגיע לעיירה, ומלך חדש עלה לשלטון.לא יעברו ימים רבים ומיד יעבור פרעה לנקוט בצעדים מעשיים בדרך לפיתרון הסופי. זה יתחיל עם יצירת אווירה של היסטריה - " (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:
השלב הבא בפיתרון הסופי יהיה כרגיל פגיעה בכיס של היהודי = "(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:"
וכפי שלמדנו בהיסטוריה הקרובה והרחוקה עכשיו יגיע שלב הגטאות ועבודות הכפייה:
"(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: (יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ"
מכאן ועד מחנות ההשמדה הדרך כבר באמת קצרה מאד: "(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: (טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה:.. (כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".
כמה וכמה מיליוני יהודים טובים לאורך אלפי שנות גלות ובכל כך הרבה מקומות על הגלובוס נפלו בפח הזה. כמה מיליוני יהודים לאורך השנים אמרו לעצמם ולסביבתם שרק 'לגור בארץ באנו'. כמה וכמה מיליוני יהודים הביטו מסביב וראו כיצד הכול כל כך טוב וכל כך נעים וכל כך בסדר, מושלם ממש - "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", וכמה וכמה מיליוני יהודים סינוורו את עצמם לדעת בהעלימם עין ובאומרם 'לי זה לא יקרה'. אלא שבסוף תמיד 'זה' קרה. תמיד באיזה שהוא שלב יצוץ פתאום מלך חדש, ואיתו גזרות חדשות, ושוב הפיתרון הסופי יהפוך להיות לפיתרון מעשי, ושוב היהודים יושמדו, ואחר כך שוב יחזרו לגלות רק 'לגור ' לתקופת מעבר קצרה, ושוב יעלה 'כוכב' חדש וחוזר חלילה.
עם קשה עורף הוא העם הזה. כשזה לטובה - שום כוח לא יעצור אותו מלשוב לאדמתו, מלייבש את הביצות, מלהקים צבא ומדינה למרות ועל אף הכול. אבל כשהעקשנות וקשיות העורף הזו היא לרעה - ה' ירחם. העם הזה יעשה שוב ושוב את אותן טעויות, יטייח את עצמו לדעת, יתמכר לגלותיות ולריקודי ה'מה יפית', יתבלבל בין אויב ואוהב, יעצום עיניו מלראות את כל מה שכל ילד קטן רואה, יאטום אוזניו משמוע כל מה שכל תינוק בעריסתו כבר קולט.
כמה וכמה פעמים כבר היינו בסרט הזה של המעבר המהיר והדרמטי בין שני הפסוקים. בין האשליה של גן עדן - "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", לבין הגהנום המתרגש לבוא - "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף... כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ..", ועדיין מתעקשים לא ללמוד.
זה מדהים, שלא לומר עצוב - לקרוא את פרשת השבוע, כאילו היה זה מבזק החדשות האחרון.