האינטרנט החזיר אותנו למאה ה-18 עם טופס-17
לכאורה הרשת דגה לנו קאם-בק ענק של ההתכתבות הלוהטת של הימים שבהם עשו וכתבו יחסים מסוכנים.
הימים היפים, בהם גברים מאופרים בפאות מפודרות ושומות מלאכותיות כתבו על נייר מבושם מסנג'רים חמים לנשים מלאכותיות עם שומות טבעיות ולהיפך.
הימים בהם מרקיז מנורמאנדי יכל לשלוח אל חלון טירתה של מרגיזה מפרובאנס, יונת דואר מפורכסת ובמקורה איגרת מוזהבת-שוליים נושאת שאלה סנטימנטלית בקליגרפיה מסולסלת: ערה?
אבל מדמואזל, פארדו, פארדו, פארדו! הרי זה רק לכאורה!
כדי לכתוב מכתבי אהבה מפותלים, צריך כנראה להיות אציל משועמם רצח
בטייטס משי לוחץ אימים בביצים ושפע של זמן ומרץ לעשות את מה שהוא אוהב ותוך כדי לאהוב את עצמו.
זאת הסיבה שגם עצמי, אצילי, משועממי, מונאמי, מונשרי, נוהג כל לילה אחרי הציחצוח, להניח תחת כר-קטיפה מכתב-אהבה לוהט למונאמור, א-מורט עלי.
אבל מה יעשה גבר שבגברים בן המילניום החדש שזמנו קצוב, דיסקו צרוב,
כרטיסו נקוב, ובמקום טייטס משי יש רק את הרווח שבין הגבר לבוקסר?
כיצד יתחבר באון-ליין לרומנטיקה שבתוכו, רכון על מחשבו, מנוכר לפייסבוקו,
ובהוראת המערכת מנסה לנקות את הבאגים מראשו המפורמט, המשורמט והמשורבט במסינג'ר?
אם היקשת בגוגל של פעם - "למור", הייתה מעלה: "אהבה בצרפתית".
היום יביט בך מהמסך דמוי-קוף פעור-עיניים עם זנב רצוף טבעות-נישואין.
פורקוו'אה מדמואזל, פורקוו'אה? איך בכלל ניתן להשוות והאם זה קובע?
ככה אני חושב, משמע אני מחשב? מאאאאארד!
וככה אני, רוזני, דוכסי, ויקונט אחוזת-חדרי, חושב וקיים, מקליד ומסלסל כעת חיה ובהמה את אהבתי, בורדלי, פאה נוכרית לי, יחסים מסוכרים שלי עם עצמי, מואה, כפרה עלי.
מומלצים
