לפעמים הפנטזיה היא זו שבונה את החיים
מצאתי אותו מעשן במרפסת עם הרגליים על השולחן שלי. אנחנו חושבים שפנטזיות הן מקום המפלט שלנו מהחיים, אבל לפעמים יש להן תפקיד בחיים עצמם. אני ונביא הזעם שלי
אחד המקומות הפרטיים ביותר אליהם הטכנולוגיה טרם הצליחה לפרוץ באמת הוא הדמיון. הביטחון שבראש אפשר לקיים עולם כרצוננו, לפי החוקים והסטיות הקטנות שלנו בלבד, מבלי שאיש ישפוט אותנו לכאן או לכאן, נותן לפעמים תחושת מנוחה.
לעיתים רחוקות, כשמעזים ומעלים את הדברים החוצה מתת-המודע, פורץ משהו שהסתתר שם שנים. אז מתחוור לנו שלא החיים הם אלו שבנו את הפנטזיה, כמו שאנחנו נוהגים להאמין. לפעמים הפנטזיה היא זו שבונה את החיים.
כשנכנסתי הביתה חנק את אפי ריח חזק של סיגריות. דלת המרפסת היתה פתוחה לרווחה, ומולי ראיתי אותו יושב עם רגליו על השולחן הקטן. זה היה נביא זעם. הסתכלתי עליו מעשן כשמבט מרוצה בעיניו, שואף את העשן עמוק אל תוך ריאותיו ויודע שהוא יכול ליהנות מהסיגריה הזו עד הסוף בלי שיאונה דבר לבריאותו, שכן הוא קיים רק בדמיון.
"שוב פעם אתה פה?" הפטרתי לכיוונו בזלזול. בזמן האחרון נמאס לי ממנו, מחוסר האכפתיות שלו לדברים, מהאדישות בה הוא חי ומהתחושה שהוא שואב הנאה צינית מכל דקה בה הלב המדומה שלו פועם מתוך אמונה גמורה שבסוף לא מחכה לו כלום, שהקרב הזה ממילא אבוד.
"אתה רוצה שאני אלך?" הוא עונה בתמימות מעושה, "בוא ותגרש אותי, תראה לי פעם אחת מה אתה שווה". הוא מנסה להתגרות. אני אדם רגוע וכבר מכיר את המשחקים שלו. אני נועץ בו מבט כועס ונדהם על כך שמראהו החיצוני מזכיר את שלי.
הוא יודע שהבדידות היא האויב הגדול ביותר שלי
יש בינינו הבדלים מינוריים שרק אני יכול להבחין בהם – הלסת שלו חדה יותר, השיער שלו קצת יותר חלק והעיניים שלו קטנות יותר, בוחנות כל דבר כשערפל באישוניו מסתיר את הכוונה שמאחורי המבט. אני מתיישב מולו והוא מציע לי סיגריה. אני מסרב בנימוס והוא מקרב לעברי כוסית וויסקי. "קח, אתה צריך את זה", הוא צוחק.
"איך היה בעבודה יקירי?" הוא ממשיך לעשות הכל כדי להרתיח אותי, יודע שהבדידות היא האויב הגדול ביותר שלי, בעוד שעבורו היא אוויר לנשימה. "כמה זמן אתה כבר יושב פה?" אני פותח איתו בשיחת חולין שמטרתה לא ברורה, מנסה להירגע ויודע שהוא ייעלם רק כשבאמת אצליח לא להתרכז בו.
"עשרות שנים", הוא יורה. "אבל רק בשנה האחרונה הצלחתי סוף סוף לצאת מהדמיון שלך ולחיות באמת, דרכך, לא דיברנו על זה כבר?" לרגע קצר אני מרגיש שהוא באמת שם.
"ומה איתך? אתה כבר לוקח את החיים שלך לאנשהו? מצליח להתגבר על המכשולים?" הוא מביע התעניינות פתאום, אבל בו זמנית משתדל לא לצחוק לי בפנים ומכוון את עצמו לזריית מלח על פצעיי.
"טוב, תסתלק מכאן בבקשה", אני מתחנן בפניו, מניח את ראשי בתוך כף ידי ומתפלל שהוא ייעלם כשאפקח את עיניי. אני מרים את מבטי לאחר דקה ארוכה והוא עדיין שם, לובש חליפה עכשיו ומדליק לעצמו עוד סיגריה. גם בתור יציר דמיון אני לא מצליח להבין מה כל כך מהנה עבורו לעשן בשרשרת. אולי זה כי הוא יודע שאני מת לסיגריה, שאני לא מעשן כבר שנים ושהריח הזה גורם לי לתחושת דגדוג מטורפת שחייבת לבוא על סיפוקה.
אני מרגיש דמעה מאיימת לפרוץ החוצה
"אני אלך רק אחרי שתענה לי, מה אתה עושה עם החיים שלך כדי להתגבר על המכשולים?" הוא תופס את ראשי מהסנטר ומכריח אותי להסתכל מקרוב אל תוך העיניים הקטנות שלו. יש לו משהו מקולקל במבט. "אני מנסה, באמת שאני מנסה אבל..." לפתע הוא נותן לי סטירה משום מקום.
"אני לא זז עד שאתה לא לוקח את החיים שלך בידיים, אתה שומע?" הוא קם ומתהלך סביבי במרפסת הקטנה. "אתה רוצה שאסתלק ואז מה? תמשיך לרוץ במעגלים עד שייגמר לך הכוח והחיים שלך יחלפו? אתה באמת רוצה שאתן לך להגיע לקצה הדרך בידיעה שהכל יכול היה להיות אחרת?"
אני מרים ראשי לכיוונו, מרגיש דמעה מאיימת לפרוץ החוצה. הוא עומד בפתח המרפסת, מנורת הסלון מאחוריו מאירה אותו באור מפחיד, והוא מוכיח אותי על חיי המבוזבזים וצועק שעדיין לא מאוחר מדי. באותו הרגע הבנתי מדוע קראתי לו נביא זעם.
"אני לא יודע איך!" אני צורח ובטוח שהשכנים חושבים שהשתגעתי סופית. עכשיו הדמעות כבר פורצות החוצה, ופתאום מבטו מתרכך. הוא ניגש לכיווני ומתכופף אליי על ברכיו, כאילו שהוא עומד להציע נישואים ליוצרו הדומע.
"כבר אין לך זמן לתכנן תכניות, אתה צריך לפעול היום, לשנות את מה שצריך לשנות ולקבל את ההחלטות שיסבו לך אושר". מגע היד שלו חם פתאום, ונעים.
הוא מכסה אותי כאילו הייתי הילד הקטן שלו
"אל תפחד, אתה לא באמת יכול להפסיד במשחק, אתה לא מבין? בכל פעם כשאתה עומד להפסיד אני מגיע, זה העסק ביננו, לא?" הופתעתי. חשבתי שהמצאתי דמות כל כך קרה, ועכשיו אני מבין שגם היא בסך הכל רוצה בטובתי.
הוא לוקח ממני את כוס הוויסקי ומלווה אותי אל חדר השינה כשידו על כתפי, חצי מחבק וחצי מוביל. הוא דואג שאכנס למיטה ומכסה אותי כאילו הייתי הילד הקטן שלו. הערפל שתמיד מכסה את מבטו מתפוגג, ואני רואה עד כמה ליבו טהור וכמה הוא רוצה לחזור אל עולם הדמיון והפנטזיה.
שנינו יודעים שהגיע הזמן שאשחרר אותו: לכל אחד מאיתנו עולם משלו ורק שם מקומו, רק שם טוב לו. אז הבנתי כי נביא זעם נכנס אל עולמי לא כי התפרץ פנימה, אלא כי נעקר מעולמו שלו.
"אני מקווה שלא נתראה יותר", הוא אומר ברוך, ואני מבין את כוונתו.
"גם אני".
אני כל כך עייף לפתע. מרגיש שהגיע הזמן למשהו אחר.
"לילה טוב", הוא הולך ממני ומכבה את האור, מותיר אותי בחושך עם התהיה אם יחכה לי מחר במרפסת ביתי שוב כשאחזור מהעבודה.
