חוכמת הבוריטוס

סקס בשלישיה, בחורות מפוצצות באלכוהול זול שזורקות את עצמן לרגליך תוך כדי שהן צועקות "תעשה לי ילד", טלוויזיות שנזרקות מהקומה השמינית של מלון מפואר היישר אל הבריכה שנמצאת בקומת הקרקע, הרבה סמים והאנגאוברים מטורפים שרק כוכבים אמיתיים יודעים לחוות - את כל אלה, ובכן, לא תמצאו בכתבה עם סוליקו, רביעיית מפיקים מוזיקליים/די.ג'ייז, שמצליחים איפה שכל כך הרבה מוזיקאים ישראלים נכשלו: לייצר מוזיקה שמזיזה את התחת ולא מעליבה את האינטלקט.

עם הרבה מוזיקה שחורה, פאנק, סול, היפ־הופ, מוזיקה אוריינטלית וכמעט כל סאונד בייט שאתם יכולים להעלות על הדעת, סוליקו ממלאים מסיבות תל-אביביות בהמונים שמזיזים את התחת כאילו הם גדלו בגטאות של לוס אנג'לס.

חברי ההרכב - אייל רוב, רונן סאבו, עידו "ווידו" סער ומיכאל "שימי סוניק" אמת - חזרו כרגע מסיבוב הופעות מטורף ב־11 מדינות בארצות הברית כאטרקציה המרכזית במיטב מסיבות הקרחנה של אמריקה. וכיאה לארבעה חבר'ה צעירים שכרגע חזרו ממסע הופעות מטורף שכזה, הם יעשו בדיוק מה שארבעה חבר'ה צעירים שכרגע חזרו ממסע הופעות שכזה יכולים לעשות: בדיוק, לקטר.

“הבעיה היא", מפהק אייל רוב (37), “שחיי הלילה מתחילים רק אם אין לך טיסה למחרת בבוקר".

“אנחנו לא ממש יודעים לספר על חיי הלילה, כי במסע הזה אנחנו היינו חיי הלילה", מנסה להתנצל עידו סער (35). “אנחנו עשינו את הבילוי שלנו בהופעות. חוץ מזה, אתה מוציא שם המון אנרגיות, ואתה נהיה שפוך אחרי דבר כזה. תוסיף לזה את כל הטיסות והנסיעות, ותגיע למסקנה שכשהם בילו אנחנו בעיקר הלכנו לישון".“שוב", מציין רוב, “חיי לילה זה מאוד קל אם אין לך למחרת מטוס לעלות עליו".

“או אם אתה אוכל בוריטוס", מוסיף אמת (33). “בוריטוס מאוד מקשה עליך לבלות בארצות הברית".

ממלאים מסיבות תל-אביביות. סוליקו (צילום: נועם יוסף)

"לא מה שציפיתם"

כמו את הדיאלוג הזה על חיי הלילה, גם את סוליקו כולה אפשר לקטלג תחת הז'אנר "לא מה שציפיתם”. במקרה של חיי הלילה הסוערים של הלהקה זה סתם כי ציפינו לקצת יותר, במקרה של סוליקו, ובכן, קצת קשה היה לדעת למה לצפות. כל כך הרבה שנים הם בשטח, ורק עכשיו, אחרי משהו כמו עשור של פעילות, הם החליטו לעשות טובה לעולם ולשחרר את התקליט הראשון שלהם, "Exotic on the speaker".

תקליט, אגב, ולא דיסק. כאילו, כן, גם דיסק, אבל בעיקר תקליט ויניל, כזה כמו של פעם, שמהווה את הגשמת חלום הילדות האולטימטיבי של הרביעייה. “כשאתה רואה את השם שלנו מודפס על ויניל זה מעמיד לך", חושף אמת הרבה יותר ממה שרציתם לדעת. “דיסק אפשר גם להדפיס בבית, אבל תקליט זה... נו, זה משהו אחר".

“זה הילדים בני ה־13 שחלמו לעשות תקליט", ממשיך אותו רוב, “לא דיסק. אנחנו כבר זקנים. אנחנו חלמנו לעשות תקליטים, וזה לגמרי החלום".

דיסק, תקליט, מה זה משנה. שש שנים עברו מאז קיבלנו את המיקס־טייפ "מסע־בך" (משחק מילים עם מסבחה), ואם ב־2004 הגישה הלהקה רק תוספת מעודנת, הרי ש"Eexotic on the speaker" הוא כבר לגמרי תקליט עם חומוס. ולא רק בגלל הסאונד האוריינטלי והמזרח תיכוני שנוטף ממנו, אלא גם בגלל שהאזנה רציפה, במיוחד אם אתה מבקר מוזיקה שמנסה למצוא למוזיקה הזו איזו הגדרה, עלולה לגרום לבלגן לא קטן בבטן.

בעגה המקצועית מכנים את זה בלגן

כמו חומוס טוב באמת, שמתקיף אותך בטעם שלו, גם הסאונד של סוליקו תוקף ועוטף ושוצף ויוצר ערבוביה באוזן שגורמת לך לא פעם לתהות מה זה הדבר הזה שאתה שומע, ותמיד כשנדמה לך שסוף סוף הבנת, מתקיפה אותך מכיוון שונה לגמרי. בעגה המקצועית אגב, מכנים את זה בלגן.

סוליקו נותנים בראש במסיבה בשיקגו

אבל כשאני מטיח בחברי סוליקו שהדיסק הראשון שלהם הוא ערב רב של טעמים וחסר איזשהו קו או סגנון מוזיקלי אחיד, כל מה שאני מקבל מהם בחזרה זה הנהון ותשובה אחידה: "לגמרי".

רוב: “כאלבום אתה צודק. אבל בחייך, לך תמצא היום את הילד שישב ויקשיב לאלבום שלם. היום ההאזנה למוזיקה היא שיר־פה־שיר־שם, היא שאפל. אנשים מכניסים את זה לאייפוד שלהם".

“אני לא יכול לשמוע אלבום שלם", מודה סאבו (37), “בטח לא לפי הסדר, בטח לא בפעם הראשונה שאני שומע אותו".

רוב: “ההאזנה למוזיקה השתנתה, וחלק מהמישמש הוא בגלל שאנחנו לא רוצים להיות משויכים לז'אנר".

כן, אבל זה קצת נשמע כמו דיסק שעשה ילד עם הפרעות קשב וריכוז.

סער: “אני רוצה לתקן אותך, אנחנו ארבעה ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. אבל אולי בגלל שאנחנו בעצם די.ג'ייז האלבום הזה הוא קצת כמו תקלוט".

מילא המישמש, שכשמתרגלים הוא די חביב לכשעצמו, אבל הדיסק הזה יצר עוד בעיה לסוליקו, גדולה הרבה יותר: לראשונה זה עשור, הוא שם אותם בקדמת הבמה. לא עוד די.ג'ייז, לא עוד "מפיקים מוזיקליים", כפי שהם מכנים את עצמם. בדיסק הם אומנם יכולים להתחבא מאחורי אלף ואחד אמנים ולהיות מאוד ברקע, אבל הקהל בטור הגיע כדי לראות אותם. וזה היה יכול מאוד נחמד אם היתה להם איזושהי הופעה מוכנה מראש.

סוליקו לא נתנו לה לעמוד. MC קרולינה (צילום: עמית ישראלי)

“זה היה מפחיד וזה היה מרגש בצורה מטורפת", מתאר רוב את הפעם הראשונה על הבמה. “בהופעות הראשונות זו היתה התרגשות שהבנתי ש'וואו, אני עומד על במה', ואני לא די.ג'יי יותר, שהוא קול כזה עם המכשירים שלו. אין. אתה עומד על במה ויש לך מיקרופון ועכשיו צריך להזיז אותם".

אמת: “זה הכריח אותנו, כל אחד כאינדיבידואל, למצוא את המשהו הזה שהוא יכול להביא לבמה. פתאום אני תפסתי מיקרופון, אייל נהיה חיית במה, סאבו על המיקרופון".

אתם אומרים את זה כאן בחדר, לבושים בסוודרים שלכם ושותים תה צמחים, ואיכשהו אני לא מאמין לכם.

כולם: "זה בסדר, גם אנחנו לא".

אמת: "אבל זה השינוי. זה השינוי הגדול שעברנו. ברגע שאתה שם את עצמך אתה חייב להביא את האקסטרה. זה לא יכול להיראות כמו שלושה אנשים שיושבים על לפ־טופים ומקלידים, אתה מבין? כי אחרת תלך לבנק, ותראה את אותה הופעה. מבחינתי היינו צריכים להביא איזה לייב אלמנט".

“בכלל לא האמנו שזה יקרה"

אנשים שחיים מוזיקה ורואים את רשימת המשתתפים בתקליט של סוליקו, מתחילים להזיל ריר מצידי הפה. מגוסטפייס קילה דרך דל דה פאנקי הומוסאפיאן מהגורילאז ועד ראי ראי וזולו, ובאמת שקצרה היריעה מלהכיל את כל שמות האנשים שלקחו חלק באלבום הזה.

“זה חלום", אומר רוב, “בכלל לא האמנו שזה יקרה". אז כן, הם שיתפו פעולה עם הגדולים ביותר בתחומם, בארצות הברית הם אפילו מצאו את עצמם מופיעים איתם יחד על אותה במה. וכמה נורא היה לגלות שעם כל הרצון הטוב לקרחנות, זה קצת קשה כשאתה מתקרב לגיל 40.

“היה כיף גדול בארצות הברית", אומר סאבו, “זו חס וחלילה לא תלונה, אבל סיימנו ב־2:00 ועוד היינו צריכים להחזיר ציוד ולקום למחרת בבוקר ועוד למצוא משהו לאכול”.

בקיצור, יכול להיות שאתם כבר קצת זקנים מדי בשביל זה.

סער: “לא יכול להיות. בטוח".

רוב: "אוח, אם היינו עושים את זה כשהיינו בני 20...”.

• עוד על סוליקו, ההופעה בפסטיבל ערד ומסע ההופעות בארצות הברית - בגיליון פנאי פלוס החדש