עוד משהו בלתי מתקבל על הדעת קרה

שעות ספורות לאחר תום הדיונים בבית המשפט המחוזי בחיפה, שם נפתחה הבוקר (ד') התביעה האזרחית שהגישו בני משפחתה של רייצ'ל קורי נגד מדינת ישראל, ישודר הערב ב-yes דוקו, "רייצ'ל", סרטה של הדוקומנטריסטית סימון ביטון, המשחזר את מותה הטרגי של פעילת השלום האמריקנית על ידי בולדוזר של צה"ל.

רייצ'ל קורי. נקודת שבר (צילומים: ז'אק בוקואין) 

שיבוץ הסרט, שנעשה לפני חודשים רבים, לא תוכנן מראש להתקיים במקביל לפתיחת הדיונים במשפט. יוצרת הסרט, שישודר בנוכחות הוריה של רייצ'ל קורי בשישי בסינמטק בתל אביב, מלווה את המשפחה גם בשעותיה הקשות בבית המשפט. "מהבוקר אני חושבת על כל העדויות שיש בסרט וצריכות היו להישמע בבית המשפט", אומרת ביטון, ומתייחסת בין היתר לעדים הפלסטינים ולצילומי הבית עליו ניסתה קורי להגן מהריסה, "לסרט אין ערך משפטי, אני מודעת לזה, אבל לפעמים אנחנו, הדוקומנטריסטים, עושים עבודה טובה יותר מהחוקרים הרשמיים. למרות המגבלות שלי כיוצרת, הסרט שלי מציג את כל הגרסאות כולל זו של הצבא. הייתי מאוד רוצה שהשופט יראה אותו".

ביטון, יוצרת סרטי תעודה שמתגוררת בפריז ועוסקת במרקם ההיסטורי והתרבותי של המזרח התיכון, עבדה על הסרט במהלך שלוש השנים האחרונות. "הסרט הזה היה אתגר מקצועי ורגשי", היא אומרת, "אולי כיוון שהסיפור של רייצ'ל קורי מבחינתי הוא נקודת תפנית, עוד קו אדום שנשבר. במבט לאחור אני יכולה לומר שרבים מהסרטים שלי נוגעים בקווים אדומים שנחצו, המקרה של רייצ'ל סימן את הפעם הראשונה שבה פעילת שלום נהרגה על ידי הצבא וזו נקודה מאוד משמעותית. במזרח התיכון יש לנו תמיד תחושה שלא יכול להיות יותר גרוע, אבל תמיד קורה משהו שמוכיח ההיפך. ביום שרייצ'ל קורי נהרגה, היתה לי ההרגשה הזו שעוד משהו בלתי מתקבל על הדעת קרה".

ראש בקיר

הרגשה דומה היתה לה אחרי צילומי הסרט "חומה" שתיעד את בניית גדר ההפרדה וזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סנדאנס. "צילמתי את הסרט כשישראל רק התחילה לבנות את חומת ההפרדה. אם מישהו היה אומר לנו ששלוש שנים אחר כך חומה של 20 מטר תקיף ישובים, לא היינו מאמינים. וגם שם, בנקודה ההיא, משהו נחצה", היא אומרת, "כנראה שאני מגיבה באופן מסוים לאירועים שמסמנים עוד שלב בריצה המטורפת שלנו אל הקיר".

ההורים של רייצ'ל. לא מרפים 

לאורך העבודה על הסרט "רייצ'ל", מספרת ביטון כי דמותה של קורי הובילה אותה. "שלוש שנים מחיי הוקדשו לסיפור שלה שהפך קרוב. רייצ'ל היא דמות מרגשת. למדתי להכיר אותה גם דרך המכתבים שלה והיא נגעה בי. למדתי להכיר גם את הוריה שבמשך שבע שנים הם בחיפוש נואש אחרי האמת, לא מרפים, מקדישים לחיפוש הזה את חייהם. הם מאוד אצילים, שקטים, הומניסטיים. הילדה שלהם נהרגה ועד עכשיו הם לא קיבלו שום תחקיר מהימן לידיים. במשך שנים לא נתנו להם לעיין אפילו בדו"ח המשטרתי, התייחסו אליהם באטימות אולי מתוך האמונה הזו ש'מי שלא איתנו, נגדנו'. עכשיו הם פה כדי להגיע סופסוף לפשר האמת. היום הזה בשבילם קשה מאוד אבל גם חשוב מאוד. הם הגיעו לבית המשפט עם דמעות בעיניים ולא יצאו משם עד עכשיו. האמת חשובה לא רק להם אלא גם לישראל ולישראלים. גם כשהיא לא נעימה".

בסרט שלה, מאמינה ביטון, מוצגות עדויות שלא יגיעו לבית המשפט

הישראלי. "רציתי לתחקר את הנושא. להביא גרסאות אחרות לסיפור הרשמי. מדברים הרבה על התחקירים של הצבא ואני חושבת שיש בעייתיות גדולה בעצם כך שלא נערך תחקיר עצמאי והגוף עצמו הוא זה שחקר את הנושא. התחקירים האלה תמיד פנימיים בהגדרתם ואין למעשה עין חיצונית בלתי תלויה שבודקת את אמינותם. זה נכון לרייצ'ל קורי וזה נכון לדו"ח גולדסטון".

למרות זאת מודה ביטון כי לשם עשיית הסרט נעזרה בכוחות צה"ל. "הם שתפו איתי פעולה ברמה המינורית ביותר", היא אומרת ומתכוונת לראיון עם דוברת צה"ל שמוסרת את הגרסה הרשמית ולראיון עם ראש צוות החקירה של מצ"ח לאחר שחרורו ושימוש בקלטת תצפית של צה"ל. "הם שיתפו פעולה אבל לא יצאו מגדרם. מנגד הם גם לא יצאו מגדרם כדי למנוע ממני לעבוד".