איי אם אייג'ינג

הרבה שמות גדולים הולכים לנחות אצלנו הקיץ, ולמשרדי הכרטיסים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. בעיקר יקר. אמנם מתברר שוב שאנחנו תחנה לגיטימית על מפת ההופעות של שמות גדולים רק בתנאי שהם גדולים נכון ל־20 שנה אחורה, אבל במצבנו אין לנו את הלוקסוס להתלונן. שיבוא סנטנה בפעם המאה ונגיד תודה. עם זאת, חשוב לזכור שהופעות גריאטריה הן לא פחות הימור מללכת לראות להקת אלקטרו־נויז בלקנית זועמת באיזה מרתף בפלורנטין. עכשיו, בהנחה שהפיקסיז ואלביס קוסטלו הם בבחינת נוכחות חובה ואתם מתלבטים כרגע בין פלאסיבו (לא ולא) ג'ואן ארמטריידינג (לא תחת איומים) ופול אנקה (האמת, יש מצב), תרשו לי לזרוק רעיון שאולי יישמע לכם ביזארי לגמרי: רוד סטיוארט באיצטדיון רמת גן ב־1 ביולי. הו כן. ההוא עם הבלונד וחליפת הנמר, עם Do you think I’m sexy והפרסומות לשנדי. יש לי כמה סיבות טובות לשלוח אתכם דווקא אליו, ולכשתסיימו לגחך, אפרט.

1. הוא ווקאליסט ענק. אני בוש להודות שההכרה בעניין הזה היכתה בי רק כשנתקלתי בקטע עתיק שלו בפסקול המשובח־אף־יותר־מהסרט של "לשבור את הגלים": בלדה חורכת מעיים מ־1969 בשם In a Broken Dream, שבכלל שייכת לאיזה להקה אוסטרלית די אלמונית, ושסטיוארט התגלגל אליה די במקרה. לא משנה. מה שתפס אותי זה היללות שהוא נותן שם, שלא היו מביישות את רוברט פלאנט, וזה גרם לי להבין שקצת חוטאים לסטיוארט כשמתייחסים לצרידות המפורסמת שלו כאל גימיק. אימת ימי הדיסקו שלו והבגדים הנוראים ההם קצת מסתירים את זה, אבל בבסיס יש פה בעצם זמר סול שלמד הרבה מאוטיס רדינג ומסם קוק - אולי הראשון בין הזמרים האנגלים ששאב השראה מהאזורים האלה במוזיקה האמריקאית. בכל מקרה, עם גימיק לא מעבירים כזאת כמות של רגש, והאמת היא שסטיוארט הוא מבצע מצוין גם כשהוא פחות דוחף את הקול שלו לקצה. אם כי זאת יש לומר: טוענים שקולו נפגע מעט מאז שעבר ניתוח להסרת גידול סרטני בגרון לפני כמה שנים. 

צילום: אימג' בנק / GettyImages 

2. הוא חתיכת היסטוריה. הנה פרט לא ידוע שהבאתי הרגע מוויקיפדיה: רוד סטיוארט היה הזמר המקורי של הקינקס. אבל עזבו טריוויה: בשנים הגדולות באמת שלו, סטיוארט היה חבר של כבוד באצולת הרוק הבריטי. הוא התפרסם לראשונה כבר בסוף שנות ה־60, כשהצטרף לג'ף בק, ובאמת פרץ בגדול בתחילת הסבנטיז כפרונטמן של הפייסז - הלהקה הכי סבבה כפסקול לערב שתייה אם סיימתם לעבור על האלבומים של הסטונז. והתקופה שלו איתם, יותר מכל דבר אחר שהוא עשה, היא הכרטיס שלו לליגת העל של הרוק.

הפייסז היו להקת הפיל־גוד רוקנרול המושלמת: חמישה אנגלים שיכורים שבשלב מסוים, לפי האגדות, אשכרה החזיקו בר מצויד על הבמה בזמן ההופעות. עם סטיוארט הם עשו ארבעה אלבומים של רוקנרול בלוזי מרושל במובן הטוב של המילה: אפס קישוטים ומקסימום מתן בראש. תחשבו על הסטונז של Exile on Main Street, רק בלי גוני הקאנטרי, ואתם בערך בשכונה. היה להם להיט גדול אחד, Stay With Me, וכשהחבילה התפרקה הצטרף הגיטריסט רון ווד לסטונז. וסטיוארט? הוא הלך לעשות את השטויות שחירבו לו את הקרדיט בקרב הקהל של הרוק.

3. הוא כבר מזמן לא בקטע של הנוצצים. את רוב העשור החולף הקדיש סטיוארט לסטנדרטים משנות ה־30 וה־40 ששייכים לקאנון המכונה "ספר השירים האמריקאי הגדול", מין תשובה אמריקאית לשירי ארץ ישראל, אם תרצו. אחרי ארבעה אלבומים של חידושים לקול פורטר ולגרשווין הוא עבר לחדש קלאסיקות רוק, ובסיבוב ההופעות שמביא אותו אלינו האיש כבר צולל לסול ולאר־אנד־בי. מהיכרות עם האופי של מופעים שנערכים בארץ, הוא בטח ייתן פה גם את כל הפייבוריטים הקבועים. ואם לשפוט לפי יו־טיוב, באמת שהיום הוא כבר מתלבש סולידי בהופעות.

4. הוא פרפורמר מצוין. הופעה זה עסק יקר, והופעה שמתבררת כמפח נפש היא טראומה לשנים - תשאלו את כל מי שראה את דילן בפארק הירקון לפני 20 שנה - אבל ממה שדגמתי ברשת מהופעות של סטיוארט, גם מהשנים האחרונות, פשוט אין אצלו דברים כאלה. האיש הוא חיית במה ומקצוען מהסוג שכבר לא עושים יותר. תעיד על כך העובדה המפתיעה שבניינטיז הוא הצליח להביא את הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה: 3.5 מיליון איש באו לראות אותו מופיע על החוף בריו דה ז'נרו ב־94'. בקיצור, במונחים פשוטים של מה הסיכוי שהכמה מאיות שלכם יקנו לכם כרטיס לאחלה הופעה, מדובר בהימור בטוח יותר מרוב ההופעות האחרות שצפויות להגיע לכאן הקיץ. ואחרי ששמעתם אותי, אתם יכולים ללכת להזמין כרטיסים למטאליקה.