דרמה משפחתית

כשאתה ילד, אחיך הוא בדרך כלל זה שנותן לך כאפה כשאמא לא רואה ומזהיר אותך שהמצב יחמיר אם תלשין. גם אם שרדתם את גיל ההתבגרות, היציאה לעולם המבוגרים מלווה בדרך כלל בהתנתקות מהתא המשפחתי המחבק, הדביק והלוחץ, אבל לא במקרה של הזוגות שלפניכם. עבור חמשת זוגות האחים היוצרים שראיינו, האיש שהיה פעם קוץ בתחת הוא השותף הכי אינטימי לדרך החתחתים שנקראת יצירה טלוויזיונית או קולנועית. אומנם משפחה לא בוחרים, אבל את הפרטנרים שלך ליצירה רצוי בהחלט לסנן היטב - והאנשים הללו החליטו ללכת עם האנשים שהם הכי בוטחים בהם בעולם הזה, אח שלהם. חלקם עובדים יחד מראשית הדרך ובמשך עשרות שנים (אורי ובני ברבש, "מאחורי הסורגים") וחלקם הבינו רק בפרויקט האחרון שאחי זה הכי (ברק ונועם סלונים, "מישהו בבית?"). רובם נתנו זה לזה את הזדמנות הראשונה בתעשייה (תומר וברק הימן, "גשר על הוואדי") ובכך שינו את מסלול חייהם לנצח. יש מהם שעובדים ממש כרגע על פרויקט משותף (ארז ותומר אבירם, "אחורי החדשות") ואחרים כבר מתכננים להגשים יחד את פרויקט החלומות שלהם (יואב ודורון פז, "פובידליה").

אחים שעובדים יחד הם כמובן לא המצאה ישראלית. לאמריקאים יש את האחים ג'ואל ואיתן כהן ("ארץ קשוחה", "אחי, איפה אתה", "פארגו") פיטר ובובי פארלי ("משתגעים על מרי"), מארק ומייקל פוליש ("Twin Falls", "Idhao") וכריס ופול וויץ ("אמריקן פאי"). האחים לארי ואנדי וואשבסקי (טרילוגיית "המטריקס") הגדילו לעשות כשהפכו מאחים לאח ואחות לאחר שלארי עבר ניתוח לשינוי מין.

גם בישראל יש דוגמאות נוספות לאחים שעובדים יחד, אבל רונית ושלומי אלקבץ, ענת וחגית אסולין וכל השאר יחכו לפרויקט ההמשך שלנו. בינתיים תשמעו מהאחים שקיבצנו יחד על איך הכל התחיל אצלם, על ההסתבכויות ושלהם, מאבקי האגו, העצבים, ההבדלים והג'סטות הקטנות שהם עושים זה בשביל זה, שמונעות משניהם מלרדת מהפסים. אחינו! מתחילים. 

האחים הימן

כשאמא של תומר הימן לא הרשתה לו לנסוע ליוון, הוא קנה וידאו בכסף שחסך וחרץ את גורלו שלו ושל אחיו ברק לחיי יצירה קולנועית. לנו יצאו מזה פניני דוקו כמו "גשר על הוואדי" ו"בדרך הביתה"

תומר וברק הם שניים מתוך חמישה בנים שנולדו למשפחת הימן. יחד עם ארז, הם מרכיבים טריו של אחים יוצרים. הם נחשבים לשניים מהדוקומנטריסטים הכי מוערכים ובולטים בתעשייה ומחזיקים בחברת ההפקות Heyman films. ברק (34) במאי, מפיק ומנכ"ל החברה ותומר (39) הוא אחד שמבלה את רוב זמנו עם מצלמה ביד.

הפרויקט הראשון שעשו באופן רשמי ביחד היה "גשר על הוואדי", אבל שיתוף הפעולה התחיל עוד ב'תומר והשרוטים' ו'אביב', כשברק היה חייל משוחרר. מאז הם עברו תחנות רבות שהפכו לסימני דרך בז'אנר התיעודי ("בובות של נייר", "הופעת בכורה"), והגיעו עד "בדרך הביתה", סדרה עטורת שבחים שמתעדת את קורות משפחתם, שהפכה לסרט שהוצג בפסטיבל ברלין האחרון ועתיד להיות מוצג ברחבי העולם.

לא להשאיר את החלומות בפנטזיה. תומר וברק היימן (צילום: כפיר חרבי)

איך הכל התחיל?

ברק: "כשתומר וארז היו בני 17 ואני בן 11 הם חסכו כסף כדי לנסוע ליוון. אמא שלנו לא הסכימה שהם ייסעו אז בכסף שהם חסכו הם קנו וידאו וזאת בעצם הפעם הראשונה שהתחלנו לראות סרטים. הם התחילו להביא מלא סרטים והיינו יושבים כל הזמן לראות. אני חושב שהרבה מאהבת הקולנוע שלנו התחילה שם".

תומר: "אני זוכר שהתחלתי לעשות דברים עם כמה חברים מכפר ידידיה. בגיל 16 עשינו סרט עלילתי ראשון של נערים שמגלים את הקולנוע ואת המיניות. שם בעצם התחילו הזרעים הראשונים של איזו תשוקה גדולה לקולנוע. בצבא הייתי בסיירת צנחנים ועשיתי סרט מסכם שנכנס ל'בדרך הביתה'. אחרי השחרור קניתי מצלמת וידאו ונסעתי לניו יורק. שם התחילה האובססיביות של הצילום".

איך מתבצעת חלוקת התפקידים ביניכם?

ברק: "זה משתנה. יש פרויקטים שתומר מביים, כמו 'בדרך הביתה', ואנחנו מפיקים ביחד, ויש פרויקטים שאני מביים, כמו 'שומרוני בודד'. ב'גשר על הוואדי' וב'הופעת בכורה' ביימנו ביחד מההתחלה ועד הסוף. זה משתנה בין שלב הצילומים לשלב העריכה".

תומר: "השותפות מתחילה מהרגע הראשון. במקום שאחד יתאבד על פרויקט, שניים מתאבדים עליו. ב'גשר על הוואדי' היתה תקופה שהייתי עסוק, ברק נסע וישן שם כל יום. הוא הביא את החומרים ואני הגעתי לחדר עריכה עם מרחק מהחומרים".

ברק: "סצנות צולמו במקביל, תומר יצא עם צוות אחד לכפר קרע ואני יצאתי עם צוות אחר לקציר. המדהים הוא שגילינו בחדר העריכה ששנינו שאלנו את אותן שאלות ובאותה אינטונציה. זה נראה כאילו אותו בן אדם ביים את הסצנות האלה".

תומר: "ככה גם הבנו שהקול שלנו דומה. הרבה פעמים אני עונה במקום ברק ויכולים לדבר איתי חצי שעה ולא להבחין. זה עובד גם להפך - לפעמים אין לי כוח לדבר עם אנשים וברק מדבר בשמי".

אתם עולים לפעמים זה לזה על העצבים?

ברק: "ארבע פעמים ביום. אבל גם המשברים הכי גדולים שהיו לנו אף פעם לא היו אמנותיים. ב'גשר על הוואדי' הייתי יושב שבוע בחדר עריכה ותומר היה בא והופך את הכל. אם זה היה נראה לי יותר טוב, לא היתה לי בעיה להודות שהשבוע שעבדתי היה כביכול לחינם. בפני מישהו אחר לא הייתי מסוגל להודות בדבר כזה. ב־2005 עשינו סרט מקסים על כפר ידידיה שעשה המון בלגן גם מול אנשי הכפר וגם בתוך המשפחה. זה היה סיפור שלקח לנו הרבה זמן להתאושש ממנו.

חברי הכפר ביקשו שנעשה סרט שחוגג 70 שנה לכפר, והם לא בדיוק קיבלו את הסרט שהם חלמו עליו. התראיינו בו ניצולת שואה שדיברה על החוויות שלה ממנגלה, והומו שדיבר על המיניות שלו, למרות שהוא הפטריוט הכי גדול שגר שם, והיה קשה להם לקבל את כל זה. המקרה הזה חידד את הפערים בינינו לבין ארז, תפיסת העולם והסגנון שהבאנו שם היו שונים משלו. מה שעוד קרה זה שאמא שלנו ואחינו התחילו לספוג תגובות בכפר, והם היו צריכים להגן עלינו ולשלם את המחיר. שמנו אותם בסיטואציה לא נעימה על לא עוול בכפם".

יש לכם שיגעונות שרק אח שלך יכול להבין ולקבל?

תומר: "זה מתחיל בדברים קטנים. ברק מתעב אבוקדו ובכל מיני מקומות אתה צריך לדאוג שלא יהיה אבוקדו בטווח ראייה. הוא יושב ואני מקפיד שכל המנות עם האבוקדו יהיו מאוד רחוקות ממנו, במיוחד אם אני צריך לסגור איזו עסקה בארוחה הזאת".

ברק: "לתומר יש שנאה יוקדת ובוז בלתי נשלט למסטיקים שאנשים מדביקים על השולחן. אם אנחנו יושבים בחדר והעורך שם מסטיק לעוס איפשהו, אני צריך תמיד לדאוג שזה יהיה רחוק ממנו, כי זה יכול לגרום לו פשוט לקום וללכת".

מה פרויקט החלומות שלכם?

ברק: "אין לנו פרויקט חלומות. מה שאנחנו עושים אלה דברים שנולדו מתוך החיים, ואלה הפרויקטים שאנחנו בוחרים. יש שתי סדרות שהתחלנו לפתח בחצי שנה האחרונה, שאחת היא הבייבי של תומר ואחת הבייבי שלי".

תומר: "ברגע שאנחנו נפגשים עם משהו שמעניין אותנו הוא הופך להיות חלום ואנחנו עושים את הכל כדי להגשים אותו. משהו באישיות שלנו, בחינוך שלנו, מביא לכך שחלומות לא נשארים כפנטזיה". 

האחים ברבש

אורי ברבש נתן לאחיו הצעיר בני צ'אנס לפני 30 שנה ומאז הם לא מפסיקים לייצר יחד דרמות על ישראל המדממת ("מאחורי הסורגים", "אחד משלנו", "מילואים"). בדרמות שביניהם בני הוא הפיוז הקצר ואורי הוא כדור ההרגעה

אחים אורי ובני ברבש, הם הזוג הוותיק והמנוסה של הפרויקט. העבודה המשותפת שלהם החלה בשנת 1982, כשאורי (60) החליט שאת סרט הביכורים שלו יכתוב אחיו הצעיר בני (55), אז מג"ד משוחרר מגולני. ההחלטה להמר על בני חסר הניסיון היתה לטענת אורי "לא שפויה", אך בדיעבד היא השתלמה מאוד, והסרט "מאחורי הסורגים" לקח את האחים עד לטקס האוסקר ולהתמודדות בקטגוריית הסרט הזר. מאז הם יצרו יחד סרטים וסדרות טלוויזיה שהפכו לאבני דרך ביצירה הדרמטית המקומית: "אחד משלנו", "דרך הנשר", "מלח הארץ", "טירונות", "מילואים", "האמת העירומה" ועוד. היצירות של הברבשים מטפלות בליבת הישראליות, ולכן שעושה רושם שהם תמיד היו פה והם תמיד יהיו, משהו קבוע בנוף של הקולנוע והטלוויזיה שלנו. אחרי כמעט 30 שנה של יצירה משותפת יש להם עדיין חלומות מקצועיים ופסגות לכבוש, למשל סרט על מחנה הריכוז טרזינשטט. את הקלילות הם משאירים לאחרים.

בני הפסימיסט, אורי אופטימיסט. האחים ברבש (צילום: רועי חביב)

איך התחלתם לעבוד יחד?

אורי: "הפרויקט הראשון שעשינו ביחד היה 'מאחורי הסורגים', הוא היה התסריטאי ואני ביימתי. הרעיון של הסיפור המקורי היה שלי וחיפשתי תסריטאי שיתאים למסע המופרע הזה שנקרא 'מאחורי הסורגים', והתקשיתי למצוא. ואז מסיבה לא שפויה שעד היום אני לא יודע איך עשיתי את זה, הצעתי לו להצטרף למסע ולכתוב את התסריט. ההשכלה שלו עד אז בתחום היתה גדוד 51 בגולני. אני צוחק, בשלב הזה הוא כבר פרסם אז ספרו הראשון. מאז גורלנו נקשר".

מהי חלוקת התפקידים ביניכם?

אורי: "חלוקת התפקידים הפורמלית היא שהוא כותב ואני מביים, אבל כל מערכת יחסים של תסריטאי ובמאי מורכבת, ומאוד סימביוטית. לא תמיד אפשר לסמן את הגבולות שלה, מה שיוצר הרבה פעמים מתיחויות, קונפליקטים וחילוקי דעות. קשר הדם בינינו צריך היה צריך לזמן מערכת יחסים טעונה ומסוכסכת, וזה לא קרה. עם השנים למדנו את החולשות והיתרונות זה של זה, ובסופו של דבר אני בהחלט מעורב בחשיבה בשלב הכתיבה בדיוק כפי שבני מעורב בשלב הפקת הסרט. לא תמיד יש לו זמן - כשאתה עובד על דרמה, והפרקים מצטלמים, התסריטאי צריך לכתוב את הפרקים הבאים ולא לצאת מהבית".

אתם מאוד שונים באופייכם, לא?

אורי: "הוא הפסימיסט ואני האופטימיסט, זה הבדל מהותי גם בתהליך העבודה, בתכנים ובמשמעויות של הפרויקטים. אני כיוצר מאמין שיצירה בסופו של דבר צריכה להוכיח שיש סיכוי לשינוי, יש תקווה ואור בקצה המנהרה. בני מאמין שהאור בקצה המנהרה הוא של הקטר שדוהר לקראתך. לבני יש דם חם, הוא הרבה יותר לטיני ממני".

בני: "אני מטבעי יותר פסימי. זה נכון גם בגישה לחיים בכללותם וגם לאופן שבו אנחנו ניגשים לספר סיפור. לאורי נורא חשוב שהסיפורים יסתיימו עם איזה סוג של נחמה, עם נופך אופטימיות בלב של הצופה. היו לנו קטעים שעבדנו מול רשת על 'כוונות טובות' והם הציבו כל מיני תכתיבים ולי יש נטיה להתחמם - נשרפו לי פיוזים ואני לא דופק חשבון. במצבים כאלה אורי יודע מאוד טוב לאזן את השיגעונות שלי כדי שלא הכל יתפוצץ".

היו מקרים של חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור?

אורי: "היו המון חילוקי דעות, אבל לא הגענו למשבר שאי היה אפשר לאחות אותו או לרפא אותו. מ'כוונות טובות' יצאנו מצולקים עד היום. בני כתב תסריטים אפיים היסטוריים נפלאים על משפחה פלשתינית ומשפחה ישראלית, שהגורל מפגיש ביניהן דרך סיפור המשפחות בצמתים היסטוריים מ־1948 ועד היום. ניסינו לחשוף מהנרטיב הפלשתיני ומהנרטיב הישראלי. בשלב מסוים רשת נבהלו מהעוצמה הפוליטית של התסריטים, ושנינו לא הצלחנו להרגיע אותם. הוא נאלץ לעזוב את עמדת התסריטאי של הפרויקט בצער רב ובכאב רב. רונית ויס ברקוביץ' הצטרפה למסע ונכתבו תסריטים אחרים לגמרי, אבל בני היה בתמונה כל הזמן. הכל היה שקוף לגמרי אבל זה לא היה פשוט להמשיך בלעדיו. התגברנו על זה. אני זוכר שהוא התקשר אחרי אחד הפרקים להגיד כמה שהוא אהב אותו".

בני: "היו המון מחלוקות בינינו שנובעות מאופי שונה, מטמפרנט שונה, מהשקפת עולם שונה. למשל, באשר לסוף של 'אחד משלנו', וגם של 'מאחורי הסורגים'. היתה סדרה שדעתנו היתה חלוקה באשר לאחת השחקניות. אני מצאתי שהיא לא עושה את התפקיד שלה טוב, אז ככותב, איידתי אותה מהפרקים החדשים של הסדרה".

מהו פרויקט החלומות שלכם?

אורי: "החלום הגדול שלי זה לנסות ולתת ביטוי לתקופת השואה. על הפרק יש פרויקט עם בני שנקרא 'רקוויאם בטרזינשטט'. זה כמובן מבוסס על סיפור אמיתי - על ניסיון שהצליח לבצע עם תזמורת ומקהלה את 'הרקוויאם' של ורדי בתוך טרזינשטט, רגע לפני השילוח לאושוויץ". 

האחים פז

כשאבא שלהם משכן את הבית כדי לעשות סרט, הילדים דורון ויואב פז ("פובידליה") התחילו לצלם סרטי אימה. איכשהו הם הבינו שפקידים בביטוח לאומי הם כבר לא יהיו

האחים יואב (33) ודורון (31) פז הם דור שלישי של במאים. סבם היה במאי תיאטרון ואביהם הוא במאי הקולנוע יונתן פז ("רכבת העמק", "אסקימוסים בגליל"). את המחויבות לעבודה הם למדו מאביהם שמשכן את הבית כדי לעשות את סרטו הראשון. הפרויקט הראשון שעשו ביחד היה בשנת 2004, הקליפ לשיר "איך זה מרגיש" של כנסיית השכל - יואב קיבל את ההצעה לביים את הקליפ, ולקח איתו את דורון באותו שבוע התחיל ללמוד מינהל עסקים ועדיין מנסה להבין למה. בהמשך הדרך הם ביימו תחת רני סער בטלנובלה "חשופים" ועשו קליפים לפסטיגלים. בימים אלה מוקרן על המסכים סרט הביכורים המדובר שלהם, "פובידליה", בכיכובם של עפר שכטר ואפרת בוימולד, והם מביימים את הדרמה היומית של yes 15"דקות".

סרטי אימה לחבר'ה בתיכון. יואב ודורון פז (צילום: כפיר חרבי) 

מתי התחלתם ליצור?

יואב: "גדלנו לתוך העולם הזה. כשהיינו ילדים היינו מסתובבים על הסטים של הסרטים של אבא שלנו והוא היה מביא מלא חוברות של טלוויזיה. כשבבתים אחרים היו רואים 'צ'ארלי וחצי', אבא שלי הביא רק פליני והיצ'קוק הביתה. עד היום יש לנו פיגור מטורף של מלא סרטים שפספסנו, 'חגיגה בסנוקר' וכאלה. יש לי חור שאני מתבייש להודות בו".

דורון: "בעיקר גדלנו על החלום לעשות קולנוע".

יואב: "גדלנו על זה שלעשות סרט זה לצאת למלחמה".

מה היה הפרויקט הראשון שעשיתם ביחד?

יואב: "בתיכון היה לנו סוג של תחביב - לקחת מצלמת וידאו ולעשות סרטי אימה עם החבר'ה".

דורון: "יש לנו סדרה של סרטי אימה. חבל שלא גדלנו לתוך הדור של יוטיוב, יש לנו המון קלטות ישנות של סרטונים מטורפים. האיש מהאסלה, המחורר, המנסרים - סרטי סלאשרים עם הרבה קטשופ. אימה זה ז'אנר מאוד חביב עלינו".

היתה עלילה לסרטים האלה?

יואב: "אז לא היינו בקטע של עלילה. באותו זמן פשוט נהנינו מזה ולא חשבנו שזה יהפוך להיות המקצוע שלנו. זו היתה באמת תקופה של כל הזמן לקחת מצלמת וידאו ולעשות פיור פאן. עם השנים אתה מבין שהתחביב הזה הופך למקצוע".

מהי חלוקת התפקידים ביניכם?

דורון: "באופן מפתיע אין לנו חלוקה מוגדרת, אנחנו באמת עושים הכל ביחד. זה לא שאנחנו צועקים ביחד 'אקשן', אבל אין לנו חלוקה של אחד תסריטאי, השני מצלמות ושחקנים או משהו כזה. נוצר שילוב כוחות שמפרה זה את זה ומביא אנרגיות, בעיקר בפרויקטים אישיים כמו 'פובידיליה'".

איפה נכנסות האמוציות?

יואב: "ב'פובידיליה' עד שלב העריכה הכל הלך חלק, ובחדר עריכה זה השתנה, נכנסו המון אמוציות. היינו כמו הגיבור שלנו בסרט. בתקופת העריכה אתה סגור

לשימוש פנאי פלוס בלבד! אחים פסח (צילום: כפיר חרבי)

 כמעט שנה בחדר העריכה, רק אנחנו והעורך - שלושה אנשים בחדר קטן, זאת היתה תקופה פסיכית. התחרפנו, היינו מסיימים לילה בפיצוץ, צורחים זה על זה, אבל למחרת אתה מגיע בבוקר ואף אחד לא זוכר על מה הוא נלחם".

דורון: "יש משהו בתהליך של העריכה, במיוחד עם צלע שלישית, שמוביל להתנגשות. זה טוב כי זה חלק מהתהליך של מציאת הדבר שיושב במקום הנכון. לפעמים מוויכוח ואי הסכמה יוצאים דברים יותר טובים".

אתם דומים?

דורון: "יואב למד קולנוע ואני לא".

יואב: "אני צוחק עליו כל הזמן בחדר עריכה, 'אותי לימדו שאי אפשר לעשות ככה'".

דורון, מחקה את יואב: "ה־Point of view לא יכול להיות ככה", ושניהם צוחקים. "אנחנו צוחקים על זה שאני למדתי מהרחוב. הוא יודע את כל התיאוריות של אייזנשטיין ואני לא יודע מי זה אייזנשטיין".

איך העבודה משפיעה על שאר המשפחה?

יואב: "אמא שלי ואחותי מאוד מסכנות. אבא שלי במאי ואנחנו במאים. אחותי ואמא שלי משתגעות מאיתנו כי אין ארוחת שישי ששיחות על קולנוע לא משתלטות על השולחן".

דורון: "חצי שעה ראשונה היא שיחה בענייני היום ומהר מאוד זה גולש לקולנוע".

יואב: "אנחנו מבטיחים להן שאנחנו לא נדבר על זה, אבל זה קורה מהר מאוד".

מה הלאה?

יואב: "ללא ספק היינו רוצים לעשות משהו עם תקציב גדול שייתן לנו אפשרות לתת דגש לביטוי ויזואלי. אנחנו רוצים לבנות עולמות. ב'פובידיליה' בנינו עולם שלם בתוך דירה, אנחנו מאוד רוצים שבסרט הבא, 'הידרומניה' (על פי ספרו של אסף גברון - ר.מ), נצליח לברוא עולם עם ויזואליה מטורפת בכמה לוקיישנים. מושך אותנו לספר סיפורים אוניברסליים. זה המקום שלנו במפת הקולנוע הישראלית, יש המון במאים נחשבים שמספרים מאוד טוב את ההוויה הישראלית. אותי ואת ודורון מעניין לספר סיפורים אחרים. לא כל דבר שיוצא מישראל צריך להיות רק על הסכסוך ועל מלחמות".