הבוררת

אחת מהטרוניות החוזרות ונשנות שלי היא שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלי. אבל אם להיות כנה, המציאות לא לגמרי תואמת את הגלאם המוגזם של היבבות שלי. האמת היא שיש הרבה בחורים שרצו אותי ואני ממש לא רציתי אותם.

את מכירה את הזוגות האלה שאת מסתכלת עליהם וחושבת לעצמך "וואי, אין מצב בעולם שהייתי יוצאת עם הבחור הזה", ומיד משכנעת את עצמך שמדובר בזוג שמתפשר אחד על השני? הכי לא מתאים לי להיכנס לסטטיסטיקה הזאת. חוץ מזה, מי מאיתנו לא אומרת לעצמה מדי פעם: "אני מחפשת זוגיות בביבי הרווקות כבר כל כך הרבה זמן, אז דווקא עכשיו אתפשר? ועוד על הטיפוס המפוקפק הזה שאני יוצאת איתו עכשיו?!". ז'תומרת, ברור שהוא בחור מוערך ומקסים ולא קמצן ונורא נחמד וכל הזמן מפרגן לך, אבל באמת קשה להתגבר על העובדה שרוב השערות שנשרו לו מהראש צמחו מחדש על הגב, ואין סיכוי שתצליחי לחיות עם זה לאורך זמן (בטח שלא - בעושר ואושר לנצח נצחים זמן).

מה לעשות, למרות כל האטיטיוד הזה, אני רחוקה מלהיות הבחורה הנחשקת בארץ. ולמרות זאת, גם עם הקליינטורה דמיקולו שלי אני עדיין מרשה לעצמי לברור ולברור בקטנוניות שאמורה להיות מותרת, אני משערת, אך ורק לבר רפאלי. התירוץ הקבוע שלי הוא: "לעזאזל, אני פרגית צעירה ורעננה, אתחיל להתפשר כשאהיה בת 38. אך עד אז, שום מובטלים ושום ננסים!".

קולאז': יפית ביבי-רינג

אם כן, נשאלת השאלה: האם זה נורא שכמה מאיתנו עוד מחפשות מעט ריגוש וייחוד בחיי הזוגיות שלנו? האם אנחנו חיות בסרט? עד כמה אנחנו בררניות? כשאנחנו מודדות כמה אנחנו נותנות וכמה נותנים לנו בחזרה, האם יכול להיות שבדרך אנחנו מפספסות את הזיווג הלא מושלם אך המקסים שלנו? מצד שני, האם אנחנו באמת אמורות להסתפק במישהו שהוא טוב אך לא מהמם בעינינו? ואיך אני יודעת אם אני בררנית כרונית או סתם בחורה שיודעת בדיוק מה היא מחפשת ופשוט לא רוצה להתפשר? כולנו חוששות לסיים את חיינו עם שעון ביולוגי שבור וחתולים על הספה, ועדיין - יש דברים שאסור לנו להתפשר עליהם. נקודה.

להוציא דפים – יש מבחן!

תמיד כשהייתי בוכה לאמא שלי שאני בחיים לא אמצא בחור, היא הייתה מנסה לנחם אותי בטענה שכולן מוצאות בסוף. בתגובה, הייתי זורקת עליה כדוגמה את אחת מהחברות שלה, רווקה בסביבות גיל 50: "נו, עובדה שהיא לא מצאה!". "טוב, היא לא דוגמה, היא הייתה בררנית מדי", אמא הייתה מפילה עליי את תובנת הקסם המבעיתה. כבר אז הבנתי שאולי מסוכן לנו, הנשים, להיות בררניות. אולי עדיף לקחת את מה שהחיים נותנים, לשתוק ולהגיד תודה? את הרי לא רוצה שימצאו את הגופה שלך רק אחרי חודשיים בעקבות הריח בדירת הרווקות הממורקת והבודדה שלך, נכון?

בספרה "תתחתני איתו - להסתפק במר מספיק־טוב", טוענת הסופרת והעיתונאית האמריקאית לורי גוטליב כי נשים לא אמורות להתיש את עצמן בחיפוש אחר אותה דמות מיתית וחמקנית הידועה בכינויה "האחד""להתחתן עם בחור שהוא 'מספיק טוב בשבילך' זה הגיוני ונכון, בעיקר אם את מחפשת חיי שותפות יציבים. נישואים אינם אמורים להיות חגיגת חושים, זוהי שותפות שמטרתה ניהול עסק קטן, יומיומי ולעתים משעמם, ללא מטרות רווח. ואני מתכוונת לזה בצורה חיובית", היא כותבת. לעזאזל איתך, ליידי גוטליב, פשוט תירי בנו וזהו.

צביה גל, מנהלת תחום האימון האישי והזוגי בחברת "תות – תקשורת ותוצאות", גורסת כי לא תמיד אפשר לדעת בבירור היכן עובר הגבול בין בררנות טבעית ובריאה לבררנות יתר כפייתית: "כשאת בוחנת את השאלה אם את בררנית מדי או פשוט מאוד ספציפית ומכירה ברצונות שלך, יש כמה פרמטרים שעלייך לקחת בחשבון":

זמן: "הפרמטר הראשון שיש לבחון הוא כמה זמן את בררנית", טוענת גל. "אם מדובר בבררנות של כמה חודשים - זו לא בעיה, אבל אם את בוררת כבר כמה שנים ותמיד מוצאת פגמים, עלולה להיות פה בעיה שנובעת מביקורתיות יתר".

על מה פוסלים: "אם את פוסלת בחורים כי האף שלהם מתעקם מעט ימינה או בגלל נקודת חן שמפריעה לך, את פוסלת ממקום של חוסר קבלה ולא בהכרח ממקום שבודק מי יכול להיות בן זוג מתאים. אבל מובן שיש גם סיבות מהותיות לפסול גבר, שבהחלט אי אפשר להתעלם מהן: למשל גברים בעלי חולי מסוים, תכונה דומיננטית או הפרעה שאת לא בהכרח יכולה או רוצה להתמודד איתה", אומרת גל. כשאני מדגישה בפניה שלעתים נקודת חן מזעזעת עלולה לגרום לי לפסול גבר ולהוריד את מידת המשיכה שלי כלפיו, גל מסכימה ומוסיפה: "אספקט המשיכה משמעותי ומהווה גורם מכריע בזוגיות".

מבחן התוצאה: "לדעתי זהו הפרמטר המרכזי והחשוב ביותר", מדגישה גל, "יש בנות שאין להן בעיה עם הבררנות שלהן, ואז אין שום סיבה לטפל במצב. הבררנות אינה מהווה בעיה אם את לא מרגישה שהיא בעייתית מבחינתך. היא מתחילה להיות בעייתית רק כשהיא מתסכלת אותך וגורמת לך לסבל. יש בנו לא מעט תכונות שליליות שאנחנו יכולים לקבל בעצמנו כטובות ואף כמועילות. למשל, אימפולסיביות היא תכונה שיכולה לגרום להרבה סיטואציות שליליות, אך האספקטים החיוביים שלה מפצים על השליליים. הכול תלוי בהסתכלות שלנו. אם את בררנית ומאושרת ככזו, זה בסדר גמור".

אז נכון, השילוב בין המילים "מבחן" ו"זוגיות" הוא לא האקט הרומנטי ביותר שאפשר לעשות, אבל לעזאזל, לפעמים פשוט אין ברירה. אז אם כבר הרגנו את הרומנטיקה, לדעתי יש עוד כמה מבחנים חשובים שעושים את ההבדל בין בררנית כרונית לבין מישהי שמודעת לרצונותיה ולא מוכנה לסמרטט את עצמה כל הדרך אל הרבנות:

מבחן הנשיקה: בכל הנוגע לזוגיות, משיכה מינית הדדית היא משהו שאי אפשר להתפשר עליו. ברור לך שאם את לא חושקת בגבר שלך מההתחלה, אחרי 20 שנות נישואים התשוקה לא תנסוק לגבהים חדשים, נכון? ויסלחו לי כל חסידי

 ה"משיכה זה משהו שנרכש" - לא! משיכה צריכה להתרחש בשנייה הראשונה: או שאת חושקת בבחור או שלא. לכן המבחן שלי הוא מבחן הנשיקה: אני מסתכלת על הבחור וחושבת אם בא לי לשאוב לו את השקדים. אם התשובה היא לא, לא יעזור בית דין - הדייט נגמר. אני יודעת שזה נשמע קצת קיצוני, אבל לדעתי אספקט המשיכה הוא כלי יוצא דופן שאלוהים בכבודו ובעצמו המציא כדי שנוכל לעשות קצת סדר בבלבול ולדעת מיידית ואינטואיטיבית עם מי אנחנו צריכים להיות ועם מי לא. ולכל מי שחושבת שהאספקט הנ"ל יסנן מיד את כל הפיסחים והחיגרים - אתן טועות. גם אני, נאצית בררנות כרונית במיוחד, מצאתי את עצמי נמשכת לבחורים מכוערים ברמות מיינסטרים ולא רוצה לגעת בבחורים יפים. זה הרי לא קשור רק למראה.

מבחן הדייט הראשון: סורי על הכפייתיות, אבל אני נוהגת למנות את הדברים שנראה לי שלא אוכל להתמודד איתם כבר בדייט הראשון. כבר בפגישה הראשונה (ואפילו לפניה), נשים חדות אבחנה יכולות לסמן בדיוק מה יהיו הבעיות, העליות והמורדות של הקשר הזה. למשל, בחור שבדייט הראשון גם איחר, גם לא התנצל על זה, גם לא החמיא לך על כלום וגם עשה טובה שהוא נושם - זה מישהו שחסר לך שלא תסנני! מילא רק איחר או רק לא החמיא, אבל בליל בלתי נשלט של התנהגויות גבריות שליליות זה בלתי נסלח. ולא, זה לא קטנוני לפסול את הבחור בו במקום. אם אני רואה שסך השלילי עולה על החיובי, אני לא מרגישה צורך לתת צ'אנס. כמובן שאת מוזמנת לבחון את הבחור בדייט נוסף, אבל מניסיוני, כשיש ספק - אין ספק.

מבחן השבועיים הראשונים: לאחר השבועיים הראשונים, פחות או יותר, מתחילים לצוץ סמי־ריבים קטנים ואי הבנות. כשצצות סיטואציות לא נעימות שכאלה, חשוב לבחון אם יש לך פרטנר לטפל בהן. האם הוא מוכן להקשיב? האם הוא אדיש לטענותייך? האם הוא מגיב בציניות ובהיסטריה? יכול להיות שיש פער בציפיות שלכם, ואם השבועיים או החודש הראשונים להיכרות לא זורמים כסוג של ירח דבש מהנה, אני יכולה להבטיח לך שמשם המצב רק ילך ויסלים.