מסיבת אירוסין

אירוסין במנזר. הומור, סאטירה ולבבות נשברים ומתאחים (צילום: V.Lapin) 

סרגי פרוקופייב כתב לא מעט אופרות, למרות שהז'אנר המוזיקלי הזה לא היה דווקא הצד החזק של המלחין הרוסי הגאון. ואכן יש ויכוח בין אוהבי פרוקופייב לאוהבי האופרה הקלאסית. חסידי פרוקופייב יאמרו ש"אירוסין במנזר" (בית האופרה המשכן לאמנויות הבמה) – האופרה שכתב בתחילת שנות ה-40 של המאה שעברה – היא יצירת מופת, לא פחות. חובבי האופרה השמרניים יטענו שזו יצירה בינונית למדי, אמנם עם כמה הברקות מזהירות, אך לא אופרה של ממש. 

את תואר המופתות הייתי אכן שומר לאופרות אחרות, אבל עדיין מדובר ביצירה מרתקת, שמשלבת בליריות השופעת שלה גם הומור ואפילו סאטירה נוקבת. הבימוי הקולח, העליז והיצירתי של אלכסנדר טיטל (הבמאי הראשי של בית האופרה סטניסלבסקי) ועמיתתו לודמילה נאלטובה, הקנו לאופרה נופך קליל במיוחד ואירוני, שכמעט לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.

קומדיה ד'לארטה

סיפורה של "אירוסין במנזר" מתבסס על אופרה אנגלית מהמאה ה-18 של המחזאי האירי, ריצ'רד ברינסלי שרידן. מדובר במתכונת קומדיה ד'לארטה אופיינית: האדון דון ג'רום וסוחר הדגים המכוער מנדוזה סוגרים עיסקה: דון ג'רום ייתן את בתו הצעירה והיפה לואיזה למנדוזה תמורת שותפות בעסקי הדגים שלו.

אבל ללואיזה תוכניות אחרות לגמרי: היא מאוהבת בדון אנטוניו, צעיר אביון ששר סרנדות תחת חלונה. וכרגיל בקומדיות מעין אלה - המשרת הממולח פותר את כל התסבוכות. הפעם אין משרת (כמו בספר מסיביליה), אלא בת-לוויה (דואנה) ערמומית – ה"נני" של לואיזה, שמארגנת בריחה כפולה. ויש לה רווח אישי מהמהלך: היא מצליחה להינשא בעורמה למנדוזה, תוך כדי שהיא מתחפשת לבתו של האדון.

ליריות קולחת

"אירוסין במנזר" היא אופרה של המאה ה-20. בשונה מהאופרות של המאה ה-18 ואופרות הבל קנטו של המאה ה-19 – מדובר בז'אנר שונה: יצירה קולחת, שאינה עוצרת כדי לאפשר את המחוות הגדולות של האופרה הקלאסית - אריות או שירת אנסמבלים. במובן מסוים, קרובה האופרה הזו יותר להצגת התיאטרון, בעיקר בשל ההישענות שלה על דיאלוגים ועל עלילה מתגלגלת.

המחיר שמשלמת האופרה בז'אנר הזה הוא של אובדן "הרגעים הגדולים" – אותם רגעים שבשבילם באים אנשים לאופרה: לשמוע זמר עז-קול משמיע אריה מדהימה עם שפעת רגשות מופלגים ש"מעל לחיים". פרוקופייב שם קץ למודל הזה. אצלו אין מחוות גדולות, אלא "רק" ליריות פהיפיה וקולחת בשפע. אין פלא אפוא שחובבי הז'אנר הקלאסי חשים קצת כמו במחזמר, לא באופרה "אמיתית".

מקצוענות אופראית רוסית

בית האופרה סטניסלבסקי ממוסקבה המסייר זו פעם ראשונה בישראל, הביא לנו הפקה מקצועית לעילא ולעילא. הזמרים כולם מן המעלה הראשונה, הבימוי יצירתי ושופע, התלבושות – בליל ססגוני של תלבושות מתקופות שונות, מבגדי ליצנים בסגנון קומדיה ד'לארטה מהמאה ה-17, דרך מדי חיילים ספרדים ועד לשמלות ערב של נשות המאה ה-20 - מרהיב; הניצוח של וולף גורליק, המנצח הותיק ומנהלה המוזיקלי של אופרה סטניסלבסקי,

הוא ניצוח נמרץ, יציב, מהיר, תוך שהוא מניע את התזמורת הסימפונית ראשון לציון, הקטנה והמיומנת, ביד בטוחה.

אך הצלחת הערב היא ללא ספק צוות הזמרים המושלם. תענוג להגיע לאופרה ולשמוע שכל הזמרים – מהמקהלה ועד לבכירי הסולנים – מצוינים. שירה רוסית מקצועית, מיומנת, במיטבה.

כמו כן, מרשים במיוחד היה הבס הנפלא דימטרי סטפּאנוביץ', בתפקיד הסוחר מנדוזה. לספאנוביץ' בס עמוק וחזק ועם זאת בלתי מנופח או פלצני (כדרכם לעיתים של הבאסים הכבדים). הוא שר בטבעיות קלילה כמעט, משחק בהומור. מעולה. מעולה היא גם "בת הלויה" – הדואנה, שתהיה לאשתו של מנדוזה – המצו-סופרן אלנה מניסטינה. וטובים מאוד היו אף הסופרנית מריה פקהאר והטנור סרגי באלאשוב בתפקיד הבת לואיזה ואהובה דון אנטוניו.