דקל קינן - פלמ"חניק שאיחר את זמנו

במהלך שאני מאוד גאה בו, בתום העונה שעברה אתר האוהדים בו אני לוקח חלק (mhfc), בשיתוף עם המועדון, הוציא לפועל מחווה מרגשת במיוחד.

במשחק ההכתרה הוחלט שהשחקנים ילבשו את מדי אותה קבוצה אגדתית ופורצת דרך מ 1983-84, שחתומה על האליפות הראשונה בכרמל. חולצה שהיא מורשת, מוערצת, וסמל מפואר. כשרכשתי אחת כזאת, לא היה לי ספק בנוגע לשמו של מי שראוי להתנוסס עליה.

"שחקן נטול כל דאווין", דקל קינן (צילום: חגי אהרון) 

אני אוהב מאוד את דקל קינן. עוד בטרם שיחק דקה בבוגרים, כבר הגיעו השמועות אל הקיבוץ בו גדלתי על בחור מהתנועה, שעושה חיל בכפר גלים. אר גם אם ברזומה שלו הופיעו ארוחות שישי בחדר האוכל, ותורנות שטיפת כלים, לא היה די בפריטים הביוגרפים הנ"ל בכדי לעשות עליי רושם.

מלבד העובדה שמדובר בירוק תוצרת בית, מדובר באישיות יוצאת דופן. בוודאי בנופי הכדורגל המקומי. לוחם ללא פשרות, מסור ומקצוען. שחקן נטול כל דאווין. סוג של פלמ"חניק שאיחר את זמנו.

עם זאת, לצד התשבוחות, ולמרות הגנת הברזל שהצגנו העונה, הוא ספג לא מעט ביקורת, בחלקה אף מוצדקת. אך אם יש שחקן שעליו אפשר לסמוך, שהוא יודע בדיוק מה עליו לתקן וגם פועל בנושא - דקל הוא האיש.

אוהדי מכבי חיפה (צילום: אלי אלגרט) 

האמת היא שבאופן אישי אני כל כך מעריך את המחויבות ואהבה שלו למועדון, אז אם וכאשר יהיו טעויות עתידיות, אני מוכן לסלוח מראש. רק שיישאר ירוק (ולא חלילה יגמור כמו אותו החבר מקיבוץ אחר, מ' בננה, שעזב לאירופה ומאז התדרדר והתדרדר).

ההערכה הזאת נובעת מכיוון שבעידן שבו כסף הוא חזות הכול, קינן הוא מצרך נדיר ויקר לאין שיעור. הקהל כל כך צמא לשחקנים מסוגו, מפני שהוא בשבילם, כשם שכתב מאיר אריאל ז"ל, המשקה הקר ששותים בלב המדבר הישראלי.

אלישע לוי חוגג בשבת (צילום: חגי אהרון) 

ואומנם, כתבו חכמים אחרים: אין מגיע בכדורגל. אבל לדקל הגיע השער הזה. ואם יש צדק, נזכה להניף את הצלחת בשבת ושמו יתנוסס גם עליה.

(אורון גלבוע)

רוצה זכרונות משכטר ולאלא

בלילה חלמתי חלום: אלפי אנשים לבושים בירוק ואלפי אנשים לבושים בצהוב חוגגים ושמחים. לפתע קולם נדם. והנה מגיעים 22 אנשים לבושים באדום, אורם מנצנץ והילה על ראשם.

מובילים אותם שניים: האחד קירח והשני קצת מטושטש ולא ברור(אני זוכר אותו מנצח 0:1 ולא 0:5). כל אותם אלפי אנשים מפנים את הדרך ל-22 האנשים באדום, משתחווים בפניהם, ובעיניים מושפלות מודים להם על עונה נפלאה. הייתכן?

התעוררתי משנתי וחשתי מאושר, אך עם ספק קטן: כבר מותר לחלום את החלום הזה, או עדיין מוקדם מדי? צריך לחכות רק אחרי בית"ר כדי להתחיל לחלום? חלמתי את אותו חלום לפני עשר שנים, וקלצ'נקו עזר לי להגשים אותו.

קלצ'נקו עזר להגשים את החלום (רויטרס) 

בעונת 99-2000 ביצע קשטן מהפכה לא קטנה בהפועל, אחרי עונה גרועה של אלי כהן, כשהפועל סיימה חמישית בליגה. 

סגל צעיר ורענן, שכלל את עמרי אפק, יגאל אנטבי ואילן בכר, וחוד שהשבית הגנות עם טועמה, רונן חרזי וכפיר אודי סימן, לנו האדומים שהעונה הזו הולכת להיות מוצלחת.

לקחנו אליפות עם 9 נקודות מעל המקום השני, ולמרות שהפסדנו בדרבי - נקמנו בגביע. לא רק שהעפנו את מכבי תל אביב המחוזקת בנמני, אלא גם לקחנו את הגביע. דאבל אדום ומתקתק מאין כמותו. להזכירכם, שביט אלימלך עצר לא פחות מ-4 פנדלים של חיפה בחצי הגמר.  

"השבית הגנות". סלים טועמה עם אוהדי הפועל ת"א (צילום: יועד כהן) 

10 שנים אחרי, ואני עדיין מתרפק על הזכרונות מאז. לא אגיד שנמאס לי מאבוקסיס, אונישנקו ושלום תקווה הנצחי והאגדי, אלא פשוט בא לי להתרפק ולהתפנק עם זכרונות חדשים.

זכרונות משכטר ולאלא, מגיל ורמוט ואפילו מנאתכו, שעזב למען חזרה משופרת ביום מן הימים. זכרונות שיישארו איתי לא רק לעשר השנים הבאות, אלא לתמיד.

מי ייתן ונוכל להגיד את המילה 'דאבל' בפה מלא ולא בצקצוק שיניים, בצעקה גדולה ולא בלחישה. אולי עוד מעט, נמתין טיפה.

(נתן קוסובסקי)