אמרו לי לברוח ממנו, אך הלב החליט אחרת
כל השירים שלו כמו מספרים אותנו, אחד לאחד. אני לא רציתי לראות, שמעתי ולא הקשבתי, אמרתי שזה נכתב על אהבות העבר שלו, האכזבות של פעם. עוד מעט הוא ישיר שיר על עלינו, על החיים ביחד, על המגורים המשותפים. אבל השיר לא הגיע
כשאני נזכרת בהתחלה אני נזכרת בסערה העצומה, בטירוף, האובססיה, שיתקשר, שיסמס, שיזמין אותי אליו, שאשאר לישון אצלו, שיחבק אותי כל הלילה, שיאהב אותי. בחיים לא אשכח את הלילה שהתוודה על אהבתו אליי. איך באמצע מעשה האהבה, עצר, התבונן בעיניי, ואמר את המילים שגרמו ללב שלי להתפוצץ בקירבי. הרגשתי שאני על גג העולם.
האיש שלי כבר היה גדול כשנפגשנו, ובכל זאת לפניי לא הייתה לו מישהי רצינית ממש. האיש שלי מספר על עצמו שהיה פרפר תל אביבי מצוי, עם צ'ארם צרפתי וכריזמה בליטרים. כל הבנות נפלו לרגליו. כולם אמרו לי לברוח כמו מאש, אבל הלב שלי החליט בשבילי.
בצעדים קטנים הוא איפשר לי להתקרב אליו, התאהב בי ואני בו, במנות מדודות אפשרנו לאהבתנו לצמוח ולמלא אותנו.
אני זוכרת את הדייט הראשון שלנו. בעצם זה היה בליינד דייט. אחרי ששתיתי חצי מכוס הבירה שהיתה מונחת לפני, ידיי נעו על השולחן אל עבר כפות ידיו, חציתי את החלק שלי בשולחן, והוא הגיב, הרים את ידיי וליטף אותן, קרב אותן לאפו ולפיו.
הרגשתי שהגוף שלי מגיע לשיאים שלא ידע לפני כן
אני זוכרת את הסקס הראשון שלנו, הרגשתי שהגוף שלי מגיע לשיאים שלא ידע לפני כן, הרגשתי שעכשיו אני מוכנה למות כי טעמתי את גן העדן, שהגעתי לפסגה. שאין טוב מזה.
ערב אחד הוא פתח לי את הדלת עם ורד, התהלך בדירתו הקטנה אנה ואנה, משתעל, רוצה לומר משהו ונחנק. כשחיבקתי אותו, התעשת והציע שנעבור לגור יחד. לא היתה מאושרת ממני. האיש שלא חשב שיוכל לחלוק את לילותיו עם דמות קבועה במיטה, האיש שחשב שלעבור לגור עם אשה זה מסמר אחרון בארון המתים, האיש שהיה קנאי לחייו ופרטיותו - הציע לי להיות לו שורשים וכנפיים. השורשים שלו: המקום הבטוח והתומך, החום, המשפחה, הבית ממנו הוא יוצא כל בוקר לעוד יום של הישרדות. האיש שלי הציע לי להיות הכנפיים שלו, מי שתאפשר לו את מלוא החופש להיות מי שהוא, לעשות ולנשום את החלומות שלו.
הוכחנו לעצמנו שאכן אנחנו יכולים להיות המקום הבטוח, העוגן, חוף מבטחים בלב סערה, וגם מקום שאפשר לצמוח בו הכי גבוה שאפשר, להגשים חלומות, להיות מי שאנחנו, עם תמיכה ופרגון.
שר על הפחדים, החרדות, המלחמות הפנימיות
האיש שלי הוא איש הבמה. עם גיטרה ואצבעות של פסנתרן מחונן, עם מילים של אמן ולחנים של כוכב. כשהוא מנגן אני מרגישה את הגוף שלי משתולל, איך הוא פורט על מיתרי לבי, איך כל הרגשות שלי מתעוררים לחיים. בפעם הראשונה שהזמין אותי לראות אותו על במה, כמו חשף את עולמו הפנימי בפניי. עולם שקשה היה לדבר אותו במילים יבשות, היה צריך את הלחנים, הקהל והתווים. הוא שר על הפחדים, החרדות, המלחמות הפנימיות, על המוות, על החיים, החלומות והשברים.
הוא שר: "אל תבכי עלי ... אל תבכי עליי ... הדמעות שלך יקרות מדי, אל תבכי עליי - תמיד נחזור אולי..."
אני זוכרת את הבטן המתהפכת, הלב שכאב, הדמעות שנשרו, הקהל המתבונן, הדיסוננס, כיוון שאותו הערב היתה זו הפעם הראשונה שהציג אותי לעולם בתור בת הזוג שלו. ואני חשבתי לעצמי: "מה הוא מספר לך, מה הוא אומר לך על עצמו, מה הוא מבקש ממך לדעת לך על העתיד המשותף? הקשיבי". ובכל זאת דפדפתי הלאה את המחשבות כשעלינו לדירתו ומימשנו שוב את תשוקתנו הבוערת. נתתי ללב לגבור על המחשבות. די לחפירה והניתוח האינסופי, פשוט תהיי, נזפתי בעצמי. ואין בי חרטה שכך.
היום אני נזכרת בערב ההוא ורואה איך הסיפור כבר נכתב לפני שנה וחצי. איך כל השירים שלו כמו מספרים אותנו, אחד לאחד. אני לא רציתי לראות, שמעתי ולא הקשבתי, אמרתי שזה נכתב על אהבות העבר שלו, האכזבות של פעם. עוד מעט יבוא הרגע והוא ישיר שיר על עלינו, על החיים ביחד, על המגורים המשותפים. אבל השיר לא הגיע, האיש שלי אמר שרק כשאפרד ממנו אזכה לשיר אודותיי. אז ויתרתי, העיקר שנהיה יחד, מה אכפת לי שיר עלי או שיר על כרישי הנדל"ן.
אני מרגישה שהפסדתי לקפיטליזם
כשאני מנסה להבין למה נפרדנו, אני מרגישה שהפסדתי לקפיטליזם. שהמאבק להישרדות כלכלית שחק אותנו. שהחלומות שלי על בנייה משותפת, על ניסיון להגיע ליציבות ומגורים בעיר שקטה בלי לשמוע את שקשוק כוסות הקפה, החלומות שלי על זוגיות בנאלית, הרגו אותנו. האיש שלי שזקוק רק לתקליטים שלו והחתולה שלו, שלא אכפת לו אם המקרר ריק או מלא, שלא אכפת לו להניח דלי מתחת לתקרה דולפת, ואני - שארעיות גורמת לי לשקשק מפחד, שאי ודאות גורמת לי עצב תמידי, שמקרר ריק מעורר את החרדות הרדומות שבי. אני שזקוקה לבית, לפינה בטוחה, לצמיחה משותפת, לכיף, לא התאמתי לתסריט שלו על החיים.
האיש שלי החליט בשבילי שאני לא מאושרת
בצעירותי אפילו חלמתי על צריף רעוע ועל אח קטנה בחורף חם, העיקר שתהיה שם אהבה גדולה. מה זה כסף וקירות יציבים אל מול אהבה ענקית שמשאירה לב פועם. והנה, הגשמתי את חלום הנעורים שלי, היה לנו "צריף" קטן בדרום תל אביב, הצלחנו לחמם אותו, והיתה שם אהבה ענקית. אבל הגיל שלי לא מאפשר לי לעצור שם. האיש שלי החליט בשבילי שאני לא מאושרת.
ומה זה אושר בכלל? כי לאהוב אותו, לשמוע אותו פורט על המיתרים, לגעת בו, לצחוק איתו, לתמוך בו, לעודד אותו, לשתף אותו בכל מה שעובר עלי, הנסיעות שלנו במכונית, הטיולים הרגליים לפנות בוקר, הירידה לאכילת גלידה משותפת, זאת היתה מנת האושר שלי. החברוּת האמיצה שלנו, הביחד - זה האושר שלי.
כי מה עכשיו, אין לי אותו, ואין לי צריף, גם לא בית. נטושה ובודדה, תלושה ועצובה. בלי אושר ובלי אהבה.
האיש שלי בודד גם הוא, מחפש את עצמו. ואני שרה לעצמי "תמיד נחזור אולי ..."
