השחור החדש

אז נכון, "איש משפחה", יצירתו המשמעותית ביותר עד כה, פסיכוזה באנימציה שעלתה ב־1999, ירדה וחזרה בגדול נראית כאילו נעשתה על ידי סטלנים ועבורם.

"הדינמיקה של המשפחה הזאת עובדת"

חוץ מזה שהכלב בראיין הוא מעשן אדוק ולוחם למען לגליזציה של מריחואנה (ואפילו מצליח במאבקו בפרק מושלם שכמובן נגמר רע מאוד מבחינתו), הרי שהפלאשבקים המפוזרים בפרקים ובהם ההתייחסויות לסדרות אחרות, סרטים, שירים, כוכבי תרבות וסלבז נלעגים הם בדיוק סוג ההומור הכה יעיל לצופה המפוחם. אמירה חדשה ומגחיכה על משהו שהוא מכיר כבר, רצוי מהאייטיז. זה קל, צבעוני ונוסטלגי, אבני יסוד להניח עליהם מאפרה עם ג'וינט בוער. אבל, ההצלחה האדירה שלה זוכה הסדרה, כמו גם הבייבי השני שלו, "אבא אמריקאי" הסאטירית יותר, חורגת בהרבה מהקהל אדום העיניים. המשפחה המופרעת הזו סוחטת את בלוטות הצחוק של מיליונים מדי שבוע, ו־FOX גוזרת עליה קופוני ענק. דומה כי הרעיון להעניק לדמות השולית למדי, קליבלנד בראון, ספין־אוף, כלומר סדרה חדשה בכיכובו, התקבל תחת השפעה אחרת - המחסור המשווע בתחום הגיבורים האפרו־אמריקאים בסדרות אמריקאיות. מחסור שבולט במיוחד לאור הפוטנציאל האדיר שיש ביצירת סדרה שתתחבב על בני המיעוט הגדול הזה. למעשה מלבד שלושה סיטקומים ברשת הכבלים הזעירה TBS, זו שבה קונאן אובראיין חתם לא מכבר, אין בטלוויזיה האמריקאית ובוודאי לא ברשתות הגדולות, סיטקום שמככב בו אדם שחור. המצב הלא נתפס הזה שם את קליבלנד בראון בעמדת גיבור מהרגע הראשון. "קליבלנד" אומנם אינה תוכנית הטלוויזיה המצוירת הראשונה שגיבורה הוא אפרו־אמריקאי (בתחילת הסבנטיז ביל קוסבי הפיק את הסדרה המצוירת לילדים "אלברט השמן" שכל גיבוריה היו שחורים), אבל היא בהחלט רוכבת על הגל של התייחסות אתנית לדמויות מצוירות, ואחרי שדיסני החליטו לתת לנסיכה שלהם צבע עור שחום באינטרפרטציה ל"הנסיכה והצפרדע" בשנה שעברה, דמות ראשית שחורה בסדרת טלוויזיה מצוירת היא לא רק רלבנטית אלא אפילו מתבקשת.

הומאז' לסימפסונס

וכן, זה שהוא שחור זה רק במקרה. או שלא. למרות שב"קליבלנד" הוא לא לבדו, אלא בעל משפחה, יוצרי הסדרה מתעקשים שלא מדובר בגרסה המצוירת של "משפחת קוסבי". "זה לא שחורים שמשחקים שחורים", אומר מייק הנרי, כותב, מפיק ראשי של הסדרה ומי שתורם לקליבלנד בראון את קולו. "אני לבן ואני משחק קול של שחור. יש לנו שחקנים שחורים שמשחקים קולות של דמויות לבנות. זאת לא סדרה שעשויה על ידי אפרו־אמריקאים ובשבילם. גם לא באנו לצחוק עליהם. זה פשוט לא אישיו מבחינתנו. אנחנו משתדלים לצחוק על כל אחד. רק במקרה המשפחה הראשית היא שחורה. יש לנו גם שכן לבן גזען, יאפים, דובים, כל מיני דמויות מוזרות. הסיפורים יובילו בסופם לאיזה קטע אנושי ואפילו קצת מרגש - כמו אמא והבן החורג שלה שמתקרבים יותר בסוף הפרק, או משהו כזה".

הנרי נשמע מאוד משוכנע כשהוא מסביר שלקליבלנד באמת הגיעה סדרה משלו: "הגעתי לאיש משפחה' כדי ליצור וכחלק מהקאסט, ובמהלך העבודה פשוט הרגשתי שהגיע הזמן שקליבלנד יתקדם למשהו טוב וגדול יותר. תמיד חשבתי שלא היה לו מספיק זמן אוויר ב'איש משפחה'. היו לנו כל הזמן סיפורים לגביו שלא הגיעו לידי ביטוי בסדרה כי לא היה זמן לזה".

בפרק הראשון של "קליבלנד" אנחנו מקבלים את סיפור הרקע. קליבלנד והבן שלו עוזבים את קוהאג, העיר שבה מתרחשת "איש משפחה". במסגרת נדודיו קליבלנד פוגש את דונה טאבס, אהובתו מימי התיכון והיום אם חד הורית לשני ילדים: הטינאייג'רית רוברטה ורולו בן החמש. מלבד סגנון הציור הזהה ל"איש משפחה" ו"אבא אמריקאי", גם "קליבלנד" נופלת לתבנית המשפחה של סת מקפרליין, ומקיימת את סימני ההיכר שלו בסדרות אנימציה: קטעי פלאשבקים המתערבים במהלך העלילה, נאמברים מוזיקלים, דמויות צבעוניות (ב"קליבלנד" אחד השכנים של קליבלנד הוא במקרה דוב, שחי עם משפחת דובים ומבלה עם החבר'ה בבר השכונתי), וכמובן הומור ציני וחולני, תוך כדי התמקדות בבדיחות על גזע, דת ומין. הנרי מכריז שהסדרה היא לא הזדמנות לשחרר כמה שיותר בדיחות שחורים בסדרה אחת ומותר להאמין לו - ב"איש משפחה" יש המון בדיחות על יהודים, חלקן ארסיות מאוד, אבל היוצרים תמיד יכולים להגיד שהבדיחה היא על הגזענים עצמם וזה איכשהו יעבור. "אני יודע מאיפה באתי, ואני לא גזען", אומר הנרי, "אני לא לוקח את העניין שקליבלנד בראון הוא דמות אפרו־אמריקאית בקלות דעת, אבל אני גם לא נותן לזה להפריע לי". אולי זה לא מפריע לו, אבל די ניכר שסף הערנות שלו ושל חבריו באשר למה ייחשב פוגעני כלפי קהילה כל כך גדולה כמו קהילה השחורה, שכוללת עכשיו גם נשיא, עלה בצורה ניכרת. ואכן, טקסטים רבים השתנו בסדרה מרגע כתיבתם ועד ההגעה להקלטה בשל חשש לפגיעה בציבור השחורים. אפילו מילות שיר הפתיחה, שכלל את השורה 'הפנים השחורות השמחות שלי', בפרק הראשון, שונו מהפרק השני ואילך. "שיניתי את המילים ל'פני השפם השמחות שלי'", אומר הנרי. "גם כי זה לא הרגיש לי כל כך טוב, וגם בעקבות תגובות של שחקנים בסדרה. אנחנו לא רוצים ליצור בעיה, וחוץ מזה, גם ככה זה לא היה כזה מצחיק".

יש נושאים שלא תגעו בהם?

מקפרליין: "המשוואה שקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן מדויקת בעיניי. לא היינו עושים אף בדיחה על אסון התאומים שבוע אחרי שזה קרה. רק בשנים האחרונות התחלנו לאט לאט לפלוש לטריטוריה הזאת. אז זה בעיקר פונקציה של כמה אתה קרוב כרונולוגית לאירוע לעומת כמה האירוע היה גדול וטרגדי. אם יש דברים קשים שקרו לאחרונה, סביר להניח שלא ניגע בהם. אם זה נראה חסר רגישות לא נעשה את זה. זה מסוג הדיונים שעולים בחדר הכותבים".

בכל זאת, הדמיון הרב במבנה המשפחה מראה שזה מה שעובד, ולכן ממשיכים לייצר את זה.

מקפרליין: "כל הסדרות המצליחות הם על משפחה. 'משפחת סימפסון', 'משפחת קדמוני', 'המלך היל' וגם 'איש משפחה' ו'אבא אמריקאי', אלה הסדרות שהצליחו להחזיק. התיאוריה שלי הוא שהטלוויזיה כמדיה מרחיקה אותך מהמציאות בצעד אחד, אז כדי להדביק את הפער הזה אתה כותב את התוכן של הסדרה כך שכל אחד יוכל להזדהות איתו, ולכתוב סדרה על משפחה זה כאילו המכנה המשותף הרחב והבסיסי ביותר. יכול להיות שזו תיאוריה מופרכת, אבל לדעתי יש משהו בזה. 'פיוצ'רמה' למשל, שלדעתי היתה תוכנית גאונית, סבלה מזה שהיא היתה תוכנית שבנוסף על היותה אנימציה, הקונספט שלה היה מאוד שונה ולאנשים היה קשה להתחבר אליו. היה לה את הקהל שלה אבל לא בממדי מיינסטרים".

אפל: "מה שתראו ב'קליבלנד' זה שהוא לא אותו דמות אבא טיפש, ואני אומר את זה באהבה, כי אני חושב שהומר הוא אחת הדמויות הקומיות הכי טובות אי פעם, אבל הוא קיים כבר 20 שנה. אני לא רוצה שאנשים יגידו שקליבלנד הוא ההומר השחור, או שרולו הוא הסטואי השחור. לרולו יש את האופי שלו, והטינאייג'רית שלנו שונה ממש ממג מ'איש משפחה'".

הנרי: "אנחנו ממש מנסים לא להתייחס לרוברטה כמו ש"איש משפחה" מתייחסים למג. לפעמים ממש קשה לנו לעמוד בפיתוי הזה, אבל חשוב לנו מאוד ליצור את ההבדל. סך הכל הדינמיקה של המשפחה הזאת בהחלט הוכיחה שהיא עובדת".

כחלק מלהבדיל בין שתי הסדרות אתם גם תימנעו מקרוס־אובר של הדמויות?

הנרי: "ב'איש משפחה' קליבלנד מגיע לקוהאג איזה ארבע או חמש פעמים אחרי שהוא עזב לתוכנית משלו, אז כן ולא. יש לנו כבר כל מיני רעיונות לקרוס־אובר, כמו למשל שמשפחת גריפין מגיעה לעיר או שהמשפחה שלנו תתארח אצלם, אבל נכון לעכשיו אנחנו מנסים לקבע את עצמנו ולהיות דבר בפני עצמו".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"