חן חן למתייוון

חיוך בלתי נשלט. חרא. בקושי שבוע מאז שחזרתי, וכבר אני מאבד שליטה בסוגרי השפתיים מעצם החיבור של חמש אותיות: ר־ו־ד־ו־ס. סומכי של עמוס עוז היה ממלמל "הי־מ־לא־יה" כדי להרגיש במקום אחר וגבוה; אצלי, זה כבר ברור, הצטרף רו־דוס לרשימה המצומצמת של הדברים שאני ממלמל כדי להרגיש במקום אחר וטוב.

כן, אפשר לומר שמילת המפתח כאן היא טוב. ביום הרביעי והאחרון שלנו על האי מצאתי את עצמי הולך לבד בטיילת, נושם חזק את הטורקיז הפסיכי של הים הזה שיש להם שם, וחושב: טוב. הרבה יותר מדי טוב. ועכשיו נראה אותך לוקח אווירון ונוסע לארץ ישראל. נראה אותך יורד מההיי הזה.

אי־מ־לא־יה.

"איזה חמודים הערבים האלה, כבר בנו לנו שביל גישה" 

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

בית הנבחרים להיצלות

הנה משהו שאתם צריכים לדעת מראש: כדי לחוות את רודוס כמו שאני חוויתי, תצטרכו לשלם די הרבה. המארחים שלנו יצרו לו"ז שדחס לתוך ארבעה ימים את כל הטוב - הקולינרי והאלכוהולי, המתויר והנסתר - שיש באי המבורך הזה. והכי טוב זה אף פעם לא הכי זול, כך שאם תנסו לשחזר מכיסכם את מה שאנחנו העיתונאים קיבלנו חינם, יישאר שם חור לא אופייני לנופש בחלק הזה של אגן הים התיכון. אבל ראשית, זה שווה את זה. ושנית, לא חייבים להיות עיתונאים כדי לא לשלם על דברים טובים. במקרה הספציפי של רודוס, אפשר גם להיות מהמרים כבדים.

הגענו לרודוס כאורחי המקום שאתם מכירים משקופיות החסות של הערוץ הראשון בשם "ארמון השושנים רודוס יוון" - במקור הקצת יותר אלגנטי זה Grande Albergo delle Rose, ועכשיו גם בעברית מכנים אותו פשוט "מלון השושנים" - שהוא אחד ממלונות הבוטיק היוקרתיים ביותר ביוון, וגם הקזינו היחיד ברודוס (ואחד מתוך תשעה בלבד במדינה כולה). ואם אתה מוכן לסכן את כספך בקזינו, שברחבי העיר רודוס מתארים אותו שלטי הפרסומת באופן מתבקש כ־The only game in town, אז הקזינו מוכן לחסוך ממך את הקטע של עלות הלינה. זה לא מודל יוצא דופן - אפשר למצוא אותו בכל מלון־קזינו בווגאס - רק שהוא נעשה מפתה במיוחד כשמדובר בסוויטה שמתומחרת ב־1,200 יורו ללילה. אשכרה. 1,200 בשיא העונה, 900 בחודשים הפחות לחוצים. אחרי שראיתי את המספרים המפורשים לצד עלון הכך־לא־תישרף־למוות שמתנוסס כחוק על צידה הפנימי של דלת הסוויטה, שאלתי את טוני - האחראי לקשרי הלקוחות של הקזינו, והמארח הרשמי שלנו - אם זה באמת התעריף. באמת, הוא אישר, והוסיף שאם מישהו אשכרה משלם את זה, אז משהו בקזינו לא דופק. 

האורח המושלם, הסביר לי טוני בפתיחות שלא היית מצפה לה ממי שעובד בקזינו, הוא כזה שבא לשלושה לילות ומוכן לשים את הסכומים הנדרשים בשולחנות ה־VIP. אורח כזה, הוא אמר, יקבל מאיתנו לא רק סוויטה חינם אלא בעצם דיל הכל־כלול־במערוף.

שאלתי מה הקטע של השלושה לילות. טוני ענה שבסכומים של ה־VIP, ובהסתברות של הקזינו הספציפי הזה - מקום שחי כמעט אך ורק ממשחקים נגד הבית כמו רולטה ובלאק ג'ק ומכונות מזל, לצד נוכחות מינורית של סטאד פוקר - זה המינימום הנדרש כדי למקסם את הסיכויים שהבית יעשה את מה שהוא תמיד עושה. רק כדי לבדוק את גבולות הגזרה של הפתיחות שלו, שאלתי את טוני על האורח הכי גרוע. זה שבא ללילה אחד, הוא אמר, ודופק פה 50 אלף יורו. ואז הגבות שלו אמרו סיפור אמיתי, אל תשאל. 

"הופה, 777, זכיתי בקונפיטורה"

לא רק טוני קנה אותי בכנות שלו. אולי זה האופי היווני, אולי הפמיליאריות שנובעת מהקשר הישראלי - המלון־קזינו הוא בבעלות חברת קווינקו שבשליטת יגאל זילכה - איכשהו, כל שיחה עם המארחים הרשמיים קיבלה מיד טוויסט בלתי רשמי. זה התחיל כבר בצ'ק־אין, כשנציג קווינקו קיבל את פנינו וסיפר ש"מחר בבוקר יש לכם פגישה עם ראש העיר, אבל חוץ מזה אני בטוח שתיהנו פה"; והשיא הגיע באחד הערבים, כשאדם שזהותו תישאר חסויה כדי שמשרתו תישאר משרתו סיפר לי על הפיתרון שלו לשחיתות בפרלמנט היווני. אותו פרלמנט שמצד אחד זימבר את כלכלת המדינה, ומצד שני העניק ב־1999 את זיכיון ההפעלה לקזינו שהפלוני הנ"ל מועסק בו, ככה שתעשו אתם את חשבון החוכמה שבלחלוק עם עיתונאי את המשנה שלהלן.

"צריך לזמן מושב של הפרלמנט, לנעול טוב את הדלתות ולשרוף את כולם", אמר לי מר לא־פלא־שאתה־לא־מועסק־במלון־דיפלומט. "אחר כך צריך לזמן את הסגנים שלהם למושב חירום מיוחד, לנעול את הדלתות ולשרוף את כולם. ובסוף צריך לזמן את הסגנים של הסגנים, ואז אתה יודע מה לעשות?".

"לשרוף את כולם?".

"מה קרה לך. קודם לנעול טוב את הדלתות".

זה אצלם בדג

השיחה הזאת התנהלה ב־SaSazu, אחת משתי המסעדות של מלון השושנים (כלומר ממש מסעדות. אני לא סופר פה את בית הקפה Rodon ואת הבר Aqua, הגם שבראשון טעים ונאה ובאחרון נעים ומרווה). במסעדה הנוספת מגישים סטייק עגל בדרגת עשייה פיוטית, והיא בנויה כאמפיתיאטרון ונקראת "האמפיתיאטרון" - אמרתי לכם, אי אפשר שלא להעריך את הישירות היוונית - אבל אנחנו נתמקד בזאת עם השם המוזר שפירושו "במבוק".

למרות שהיא מסעדה אסייתית, ואחות קטנה של סניף־אם בעל שם זהה שממוקם בפראג, SaSazu היא פיסה אותנטית של קולינריה ישראלית. שף שחף שבתאי, מי

לשימוש בלייזר בלבד! רודוס יוון (צילום: Gettyimages Imagebank)

 שהפך את "מינה טומיי" בשעתה למנת היום של כל הפיות הנכונים בתל אביב, הוא הראש הגסטרונומי כאן. ואיזה ראש: רק בשביל הרול דמוי הסופלאקי עם היוגורט העשיר־עשיר והכבש הנימוח־מוח, שמוגש כשהוא פתוח לעיונך ולגלגולך, שווה לעשות את ה־70 דקות טיסה מנתב"ג לתחנה המרכזית הזאת שהם מכנים שדה תעופה. וסושי טונה־סלמון, התשובה הנאה־תרתי־משמע לפרסומת הטורדנית ההיא עם ההוא שרוצה גם וגם. ומבחר קוקטיילי פירות לא־אלכוהוליים שגורמים לך להצטער על זה שאתה לא אוהב בנים. ומרק תירס. הו, מרק התירס. ברגע שמבינים מה לעשות בנוגע לחמש טכניקות הבישול האסייתיות שהתפריט והמלצרית מתארים בפירוט - בגדול, לעזוב שטויות ולהזמין המון מזון - SaSazu היא חוויית אכילה שכדי לתאר אותה בהגינות אני חייב ללכת עם "מסעירה".

וכרגע גם זמנית. SaSazu רודוס היא מה ששף שחף הגדיר באוזנינו כ"פרויקט קיץ"; בניגוד ל־SaSazuפראג, שהיא מסעדה/ מועדון של קבע, בסתיו הקרוב תפורק כל האופרציה המרשימה שנבנתה בחצר הנעימה של קזינו רודוס. אם ההכנסות יצדיקו את זה, היא תשוב בקיץ הבא ואולי אפילו תקבל משכן מקורה בתוך המלון למשך חודשי החורף. לא יצדיקו - לכו תדעו. ההמלצה שלי, הגם שהיא באה מפיו של הכותב־היה־אורח וגו', היא ללכת על זה בקיץ 2010 ליתר ביטחון. אין, אתם לא מבינים איזה רול. לחלופין, אתם תמיד יכולים לצאת מהמלון אל העיר העתיקה ולהסב ב"אלכסיס" - מסעדת דגים ופירות ים שכרונולוגית היתה החוויה הקולינרית הראשונה שלנו ברודוס.

אבל רגע, תנו קודם להעיף מבט על העיר. בהנחה שלא אני ולא אתם מעוניינים לראות אותי מתדרדר לתיאורי טבע, זה הולך בערך ככה: אם רודוס המודרנית היא תל אביב מוקטנת ומנוקה ומודעת־אסתטית, אז רודוס העתיקה היא יפו העתיקה מוגדלת ומוגנבת. והעניין הוא שאי שם במבוך הסמטאות שבין בתי האבן השמורים היטב יכול אדם להתחרע על פארידה בגודל של עמלץ.

השרימפס של אלכסיס, מבייבי ועד ג'מבו, הם שרצים שעשויים לגרום לרב עובדיה לחשוב מחדש על האמיתות הבסיסיות של חייו. ועדיין, הפארידה - נו, יא מתייוונים, Red Snapper - זה הקשקש שבעיסה. כמה דקות על הגריל וזהו, בלי רטבים ובלי התחכמויות, והגשה ששיא המפונפנות בה הוא עלה של פטרוזיליה. עכשיו, שלא תטעו: אני בהחלט מודע לכך שדגי הים התיכון, ובעיקר הפופולריים־קולינרית שביניהם, הולכים ונכחדים. ואני חייב לומר, ולו בשם ההגינות, שהם היו צריכים לחשוב על זה לפני שהם נהיו כאלה טעימים. 

"היה ברור שיהיה ערב חלש, משדרים היום את 'עושים סדר עם גל גבאי'"

תן לשים ת'ראש על דיונון

זה בטח נשמע כאילו לא עשינו ברודוס כלום חוץ מלאכול, אבל זה לא נכון: גם עיכלנו. וטוב, האמת היא שפה ושם טיילנו. אומרים שזה עוזר להוריד את האוכל.

בעניין הזה של הטיולים, הרשו לי לתת לכם שלושה טיפים ששווים זהב:

1. בעודכם ברודוס אין בכלל ספק שיבוא מאן דהו ויגיד לכם שאתם פשוט חייבים לראות את עמק הפרפרים. לא, תאמרו לו; אנחנו לא. שתבינו, אתה הולך חצי שעה בעמק שאין בו פרפרים, וכשאתה שואל למה אין פרפרים פה אומרים לך שזאת לא העונה, וכשאתה אומר שלא ידעת שפרפר זה ירק עונתי מסתכלים עליך בעין עקומה. כאמור, פשוט תגידו לא.

2. ייתכן גם שיציעו לכם לראות את "שבעת המעיינות". במקרה כזה הקפידו על מילוי ההוראות הבאות:

א. רדו מהרכב, חצו את הגשר שמעל זרזיף המים והמשיכו להתקדם. בדיוק כשהעלייה מתחילה להיעשות תלולה־עד־מאתגרת, ונועלות העקבים שבחבורה מתחילות להצמיח יבלות וקיטורים, אתם באמצע הדרך.

ב. עצרו, גרדו בראש ותהו איפה לעזאזל מסתתרים פה שבעה מעיינות.

ג. הישברו, סובו לאחור וגלו כי לאורך הזרזיף שחציתם לפני חצי שעה ניצבים שלטים קטנים הממוספרים 1־7. אלה, רבותי, הם שבעת פלאי העולם שבו חיים האנשים שמגזימים בהגדרות של דברים.

3. מה שלא יהיה, אל תוותרו על לינדוס.

בטח שמעתם עליה. העיר הלבנה של רודוס, שממוקמת מעל מרינה טבעית ואחד מהנמלים העתיקים בעולם, ובראשה מצודת האקרופוליס - מבנה עתיק שבפסגתו

הכפר לינדוס רודוס יוון האקרופוליס מעל לינדוס (צילום: עומר הכהן)

 נמצאים שרידי מקדש מ־300 לפנה"ס. כל זה מתנוסס מעל בתים כל כך לבנים ובין גבעות כל כך מוריקות ולצד ים כל כך טורקיזי שזה כמו לראות סרט של אנגלופולוס, רק בלי הסבל.

עכשיו ככה: אם אתם פדלאות, העפילו לאקרופוליס על גבו של אחד מהחמורים־להשכרה שממתינים בחלק הנמוך של העיר. אם אתם גברים, זה גג חצי שעה ברגל. ואם אתם חכמים, את כל המסע מעלה־מטה תעשו רק בשביל לפתח את התיאבון הדרוש לארוחת טעימות ב־Mavrikos.

אל תיתנו למראה להטעות אתכם: למרות שהיא חולשת על הכיכר המרכזית של לינדוס־תחתית, מיקום שכולו צועק מלכודת תיירים, מדובר באחת מהמסעדות הנחשבות ביוון. אל תיקחו את המילה שלי בעניין הזה: פשוט תעיפו מבט בכתבת מהניו יורק טיימס שתלויה על אחד הקירות. עמוד שלם של עיתון בגודל עמודי החדשות של עיתוני סוף השבוע, וכולו Mavrikos.

הבעיה עם ארוחת טעימות קולקטיבית - וכשאתה מתיישב ביוון עם עוד שמונה אנשים, אף אחד לא מעלה בדעתו שתבקש לאכול בכל פורמט אחר - היא שלעיתונאי יש שתי אפשרויות. או לאכול, או לכתוב מה הגישו בזמן שהשמונה האחרים אוכלים לו את זה. לכן אתם שומעים ממני רק על המנות שממש נחרטו בזיכרוני, ובמקרה דנן: כופתאות גבינה מטוגנות בטעם מעודן ובמרקם שמזכיר את הבצק מבוסס־הגבינה של הקינוח הרומני העילאי המכונה פפנאש; נזיד שעועית ברוטב חרובים שהייתי מעוניין להשתכשך בו; ומעל הכל, הריזוטו. לא שקשה לקנות אותי עם ריזוטו עשוי היטב, אבל הדבר הזה ממש העיף לי המוח. אין מה לדבר, חברים: מי שלא אכל ריזוטו דיונון שחור משחור ב־Mavrikos, לא אכל ריזוטו דיונון שחור משחור ב־Mavrikos מימיו.

בתום הזלילה הכבירה יצאתי עם בקבוק של לאגר "מיתוס" כדי לתצפת על המרינה של לינדוס לאות פרידה. ואז, אחרי שלושה ימים ברודוס, זה היכה בי: ממש מוקף מים האי הזה.

אז תגיד, מה הטעם של זית?

הערים רודוס ולינדוס הן מקומות שחיים מתיירים. התלות הזאת היא עד כדי כך מוחלטת שבפגישה המובטחת עם ראש עיריית רודוס, מר חציס שםמשפחהיווניבלתיצליח, הוא ענה ב"מאה" לשאלתי איזה אחוז מקרב התושבים תלויים בתיירות לפרנסתם. וזהו, יותר לא תשמעו ממני על הפגישה הבהחלט הכרחית שלנו עם האדם הכריזמטי, הקולח, השולט ללא עוררין באנגלית, הצעיר והמושך הזה; הזכרתי אותה רק כדי להבהיר עד כמה היה הביקור בכפר אמבונה שינוי מרענן.

זה לא שאין באמבונה תיירים; זה שרבים מהם יוונים. והם מגיעים לשם בגלל היין - אמבונה ממוקם ממש למרגלות הפסגה הכי גבוהה ברודוס, 1,200 מטר עם הכנה לשלג, מה שעושה יופי של ענבים - ובגלל האוכל היווני־עממי שנחשב לטוב ביותר שניתן להשיג ברודוס. ואם לשפוט על סמך הגבינה המטוגנת עם רוטב הפסטו

 הבהיר, הגולאש־פילה־בקר העדין, הציזיקי הקלאסי, צלעות הכבש השמחות בנתחן, עלי הגפן עם הכבש הטחון כל כך דק שהוא מתפוגג בפה, היין הלבן הקל והיין האדום הכבד שהגישו לנו במסעדת Ilias - אז פייר, יש משהו בשם הגסטרונומי שיצא לכפר הזה.

במקום הזה, שבגלל הגובה והקרירות והירוק הטיפה־יותר־עד מעלה בדעתך את מערב אירופה, נכנסה קבוצת העיתונאים כולה לאופוריה שלא פגה עד הטיסה חזור. משהו בתמהיל של רודוס, שבתום שש ארוחות ושתי ערים וכפר אחד ומלון בוטיק אחד - ובהפוך על הפוך גם שתי גיחות לחיק הטבע הכי מעפן שראיתי מחוץ ליערות הקרן הקיימת, ופגישה עם ראש העיר הכי תעבן בחצי הזה של הכדור - פשוט תפס אותנו טוב־טוב וסירב לשחרר. תשעה אנשים מגיל כמעט 30 עד כמעט 60, כאלה שמעולם לא יצאו בעבר לנסיעה עיתונאית לצד כתבי תיירות שראו הכל, ופתאום כולם מדברים במונחים של אחת מהחופשות הטובות ביותר שזכורות להם.  

ואפילו אי אפשר לומר שזה האלכוהול שדיבר. את מה ששתינו - ויה־מאס, כמה שתינו - שתינו בעיקר בלילות, בהרכב המצומצם יחסית של האנשים שהיו מסוגלים לזוז אחרי כל האוכל הזה. טוני, שהייתם צריכים לראות אותו נכנס לבר מקומי כדי להבין איך נראה קאנון כשהוא עובר בסמטאות, יישר קו עם הסטנדרט של המוצקים ולקח אותנו למקומות שבהם המבינים צורכים נוזלים. בהקשר הזה, אני במקומכם לא הייתי מוותר על הסושי בר - דגש על בר, כן? - שנקרא Sand Bar, ובעיקר על Pafuto. הוא נמצא בלב רודוס העתיקה ומוגדר כבר־יין, אבל בתכלס מדובר במקום שבו אפשר לשתות בזמן שהדי.ג'יי משמיע את המוזיקה היוונית הכי נכונה לעכשיו.

בשני המקומות האלה - ועל הבר ב־SaSazu, ולפחות בעוד שני מקומות שחושי לא מאפשרים לי לזכור איך קוראים להם - התחלתי את הערב עם וודקה־מרטיני. כעת, הביטו: לפני שאתם חוזרים אחורה אל הפיסקה עם אהבת הבנים, אני נשבע שמאז גיל 30 לא נתפסתי עם משקה שאיננו וויסקי או בירה למעט באירועים האלה שמזמינים אליהם עיתונאים כדי לשתות דברים שאינם וויסקי או בירה. אבל אמרתי לכם, רודוס עשתה משהו לכולנו. וכן, ברור שהדבר היווני לעשות הוא להוריד אוזו, אלא שאני מתעב אניס. וחוץ מזה, משהו בלהיות אורח של מלון־קזינו - ובמיוחד בלהיות מוזמן לילה אחד אל קודש־הקודשים של הקזינו הזה, חדר ה־VVIP, וזה לא שלחצתי עכשיו על ה־V פעמיים בטעות - בקיצור, משהו בכל הג'יימס בונד הזה עשה לי פתאום חשק לשחק בקארה ולשתות וודקה־מרטיני. רק שאני לא יודע לשחק בקארה, אז הסתפקתי בכוס שמישהו מזג לתוכה כמה זיתים.

תבואו, לא שונאים אתכם פה

בבוקר האחרון, רגע לפני שיצאתי לסיבוב ההוא בטיילת ונבהלתי מכמה שאני נהנה, הפעלתי בפעם הראשונה את הג'קוזי שבסוויטה שלי. מעולם לא הייתי מעריץ ענק של דברים מבעבעים, אבל אמרתי יאללה. ובעודי נשלק עלה בדעתי ההיבט העגום האחד של ארבעת הימים המשובחים האלה.

תראו, זה לא שקזינו רודוס החליט לפנות לקהל הישראלי אאוט אוף דה בלו. באי־מייל הראשון שהגיע בעניין הזה, ושנוסח ונשלח כמה שבועות טובים לפני המשט ההוא, נכתב במפורש שחלק מהקטע - אני מנסח מחדש, אבל זאת בפירוש היתה רוח הדברים - הוא להציע לישראלים תחליף לנופשונים בטורקיה. כשאנחנו נחתנו באי, ימים אחדים אחרי שהחיילים נחתו על המרמרה, הטיימינג כבר הפך מטוב למעולה: מלון השושנים ברודוס במקום קלאב־מד בבודרום. הכי מתבקש.

וזה הכל חוץ מחד־צדדי, המתבקשות הזאת. ברודוס משוועים לתיירים בגלל נזקי הענן הוולקני, בגלל מה שהיורו עשה למחירים, בגלל מה שהממשלה עשתה למדינה. וכיוון שישראלים נהגו לפקוד את רודוס לפני שגילו את טורקיה, הם זכורים לטוב ונחשבים למושיעים פוטנציאליים. הייתם צריכים להיות שם כשהסתובבנו בעיר העתיקה, בין החנויות הריקות מדי בשביל תחילת יוני; כל כך הרבה סוחרים דיברו איתנו בעברית, כל כך הרבה חייכו כשהבינו שאולי אנחנו הסנונית שמבשרת על בוא התל אביב, שהרגשנו הכי בטוח וטוב שישראלי יכול להרגיש היום מחוץ לארץ.

שזה בדיוק הקטע העגום שהזדחל לתודעה שלי מבעד לבועות. תושבי רודוס שמחים לקראתנו כי הם זקוקים לנו, ואנחנו מצידנו נשמח לחזור לרודוס כי העולם הגדול שלנו הולך וקטן. לשם לא נטוס יותר כי הכרזנו חרם, כאן לא ננפוש יותר כי זה מסוכן לישראלים, ואל ההוא לא נתקרב כי יש אזהרת מסע ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל. מדי שנה, ולפעמים נדמה שממש מדי שעה, יש פחות מקומות שהיהודי יכול לנדוד אליהם. וכשאתה מצורע, יש גבול לכמה שאפשר להתנחם בזה שהנה הגעת לעוד מושבת מצורעים.

טוב, בסוף זה עבר לי. כיביתי את הבועות, יצאתי מהמים, הלכתי בטיילת והירהרתי בזה שטוב לי קצת יותר מדי. אפילו שנייה נוספת של מחשבה לא הקדשתי לזה שאני שם, מתארח כמו מלכת אנגליה באי הנהדר הזה, רק בגלל שהיוונים הם בערך היחידים חוץ מהישראלים שעוד לא הבינו למה לרוב המוחלט של העולם הנאור יש כרגע איזשהי בעיה עם ישראלים.