"היינו חיילים במהפכה של מאו"

היא היתה המוח המתכנן מאחורי המהפכה התרבותית בסין ושלטה באופן מוחלט בכל המוסדות הלאומיים לתרבות ולאמנות: ג'יאנג קינג, הידועה בכינוי "הגברת מאו", האמינה כמו בעלה, יו"ר המפלגה הקומוניסטית, שאמנות צריכה לשרת את המהפכה ולטפטף להמונים את האידאולוגיה שמאחוריה. בשם המהפכה, שלחה הגברת מאו בשנות ה-70 המוקדמות של המאה הקודמת פקידים מטעמה שיתורו אחרי ילדים בעלי פוטנציאל אמנותי. הילדים הנבחרים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו לבייג'ינג לשמש "חיילים" בצבא התעמולה של מאו.

אחד מתוצרי המהפכה התרבותית של הגברת מאו הוא לי שונסין, בן למשפחת איכרים ענייה שהפך לרקדן הסיני המצליח בעולם ונכנס לדפי ההיסטוריה כשערק לארצות הברית ב-1981 בהתערבותו של הנשיא דאז, רונלד רייגן. סיפורו יוצא הדופן של שונסין, שתועד בספרו האוטוביוגרפי "הרקדן האחרון של מאו", עורר את סקרנותם של המפיקה ג'יין סקוט והתסריטאי יאן סארדי. השניים, ששיתפו פעולה בסרט זוכה האוסקר "ניצוצות", החליטו לחבור בשנית על מנת להפוך את הביוגרפיה לסרט שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל.

צפו בטריילר לסרט "הרקדן האחרון של מאו" על חייו של לי שונסין

סיפורו של שונסין מקביל במידה מסוימת לאלו של סולן בלט קירוב המנוח, רודולף נורייב, שערק לפריז ב-1961, וסולן הבולשוי לשעבר, מיכאיל ברישניקוב, שערק לארה"ב ב-1974. ההבדל המרכזי בין השלושה הוא ששונסין הילד מעולם לא חלם לרקוד.

"אני בא משושלת ארוכה של איכרים עניים. החלומות שלי כילד היו בהתאם צנועים מאוד", אומר שונסין בראיון ל-ynet. "כל מה שרציתי, זו עבודה שתאפשר לי לסייע בפרנסת המשפחה. רציתי לנהוג במשאית או לעבוד במפעל, להשתכר שכר חודשי ולסייע למשפחה לשרוד. לא רק שלא חלמתי להיות רקדן, לא היה ביכולתי אפילו

לדמיין שזה מה שיקרה כיוון שלא היה לי מושג מה זה אומר". את היום שבו נכנסו לכיתתו נציגיה של הגברת מאו הוא לא ישכח. "היום הזה שינה את מסלול חיי", הוא אומר. "קיבלתי הזדמנות נדירה לשנות את גורלי".

זה מה שרצית, כרטיס החוצה מהחיים שלתוכם נולדת?

"נכון. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא מעשייה שאבי סיפר לי בילדותי על צפרדע קטנה שלכודה בתחתית הבאר וחולמת לראות את העולם שם למעלה. דמיינתי שכמו הצפרדע, גם אני כבול לבאר ללא מוצא ועם מעט מאוד אפשרויות להגשים את עצמי. הייתי נחוש לשנות את חיי וכשנציגי בית הספר של הגברת מאו הגיעו לכפר, חשבתי שזו ההזדמנות שלי לפרוץ".

הגברת מאו האמינה שבאמצעותכם האמנות תשרת את המהפכה. היא הצליחה?

"מאו ופקידי המפלגה הקומוניסטית תמיד האמינו בפרופגנדה פוליטית. הם רצו להשתמש גם באמנויות ככלי שרת לאידאולוגיה המפלגתית. הם האמינו שאופרה, מוזיקה, בלט ותיאטרון יכולים לשנות את דעת ההמון. הגברת מאו השתמשה בפלטפורמה האמנותית כדי לצקת לתוכה תכנים ששינו את הקונטקסט לפוליטי - וזה עבד".

למה לי פוליטיקה?

נקודת המפנה שהובילה לשינוי קיצוני בתפיסת העולם של שונסין, שגדל לתוך המהפכה, הגיעה מצפייה בקלטות ישנות של נורייב וברישניקוב. "בשנותי הראשונות באקדמיה בבייג'ינג, נאסר עלינו לצפות בבלט מערבי. המפלגה האמינה שהשפעת האמנות המערבית הרסנית, אבל הפחד האמיתי שלהם היה שנבין את כוחו של החופש", הוא אומר.

שונסין בפעולה. "שימוש באמנות לתעמולה מוביל לבינוניות"

"אחרי מותו של מאו האיסור הותר. אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שצפיתי עם חבריי בקלטת של 'מפצח האגוזים' בביצוע של ברישניקוב וחשבתי כמה חופשי הוא רוקד. שם, ברגע הזה, התעורר בי ספק לגבי החיבור בין פוליטיקה לאמנות. שם הבנתי שאמנות אבסולוטית לא יכולה לעסוק במסרים של כאן ועכשיו. הבנתי שאני רוצה יותר".

זו שאלה שבישראל מתלבטים בה לא מעט. מצד אחד אנחנו רוצים את האמנים שלנו מעורבים ואת האמנות כשיקוף של החברה, ומנגד ישנו תמיד הפחד מתעמולה.

"אני מאמין בכל לבי שאסור להשתמש באמנות ככלי פוליטי. אמנות צריכה להיות השראה, להעשיר, לרגש אנשים ולדחוף אותם קדימה. שימוש מניפולטיבי באמנות לצרכי תעמולה על ידי ממשלות הוא הליכה בשביל מסוכן שאינו יכול להוביל למצוינות אלא אך ורק לבינוניות".

את החממה לגידול רקדנים של הגברת מאו מגדיר שונסין כאקדמיה צבאית לכל דבר. אימונים פיזיים מפרכים שמתחילים לפנות בוקר ומסתיימים בשעות הלילה המאוחרות. דגש על משמעת קפדנית והרבה מאוד אידיאולוגיה מפלגתית. "למדנו בלט, אמנויות לחימה, אקרובטיקה, ריקודי פולקלור סיניים וגם לימודים אקדמיים רגילים כמו היסטוריה של סין, מתמטיקה, שירה, מוזיקה וכמובן את כל כתביהם של מאו והתיאוריות של מרקס, אנגלס, לנין וסטאלין", הוא משחזר. "אימנו אותנו לא רק כרקדנים. אנחנו היינו חיילים במהפכה של מאו".

מתוך הסרט. "באמריקה הרגשתי חופשי"

למרות הקושי הוא מודה שהמסגרת הנוקשה הפכה אותו לרקדן המצטיין שהיה. "שם גיליתי את הבלט שהפך לתשוקה הגדולה שלי בחיים", הוא אומר. "המערכת נתנה לי הכשרה מדהימה, אבל בו זמנית בזבזתי שנים רבות באמונה שקומוניזם היא הדרך היחידה של האנושות לגעת באושר, מה שהתגלה כטעות מוחלטת. לקח לי הרבה שנים להבין שקומוניזם מייצג את הרשע המוחלט ושהמחיר שגבה היה נורא. כשהגעתי לאמריקה החופש הימם אותי ואני מדבר על החופש לחלום, החופש להגשמה עצמית, החופש לחיות את חייך. זו היתה תחושה שלא הכרתי".

ההחלטה לערוק נבעה מרצון להגשים את עצמך, להתנתק מהעולם שממנו באת, אולי לראות עולם?

"זה שילוב של כמה דברים. התאהבתי בבחורה אמריקנית בשם אליזבת שהיתה האהבה הראשונה שלי. זה התווסף לתחושת חופש כללית שהכתה בי באמריקה. בסין אסור היה לי אפילו לחשוב על אהבה. להתאהב היה מחוץ לתחום ומי שניהל מערכת יחסים סיכן את עתידו. החינוך הקומוניסטי אסר עליך להפגין חולשה, בטח שלא לתת לחולשות לנהל אותך. נאלצתי לעטות על עצמי מגן של משמעת. באמריקה יכולתי להרגיש".

אז למעשה לריקוד עצמו לא היה קשר להחלטה?

"האהבה הכריעה את הכף אבל הריקוד פתח צוהר אל עולם הרגש ומשהו בי השתחרר. היה לי ברור שהחופש יהפוך אותי לרקדן הרבה יותר טוב. ידעתי שאם אחזור לסין, אהיה בסופו של דבר רקדן מוגבל".

איך השפיעה העריקה על המשפחה שהשארת מאחור?

"זו היתה ההתמודדות הקשה ביותר. כל הזמן חשבתי איך זה ישפיע על המשפחה. היו לי סיוטים שהורגים את הוריי בגללי. תחושת האשמה היתה איומה. זה כאב לי פיזית. התשתי את עצמי בחזרות בסטודיו רק כדי לברוח מהמחשבות. צריך להבין, עזבתי את המשפחה בגיל 11 אבל האהבה בינינו אינסופית ועל זמנית. המשפחה בסין היא ערך עליון וגם ההחלטה לעזוב נבעה מהשאיפה לשפר את חייהם".

אי אפשר לרקוד לנצח

אחרי שפרש מהבמה החליט שונסין לשנות קריירה. כיום הוא משמש כאחד מסוחרי המניות המובילים באוסטרליה. הוא עדיין משמש כחבר בוועד המנהל של הבלט הלאומי האוסטרלי ולעתים רחוקות גם מלמד.

"הייתי רוצה לרקוד לנצח אבל כשהבנתי שפרישה היא כורח המציאות", הוא אומר. "הייתי צריך מקצוע שיאפשר לי לפרנס את אשתי ושלושת ילדי, שהבכורה בהם חרשת, כמו גם את משפחתי בסין. מהוראת מחול לא הייתי יכול לעשות את זה. אבל אני מתגעגע לבמה, אי אפשר שלא להתגעגע. זה מקום קסום שבו אתה מאפשר לאנשים לחלום".

אחרי כל השנים במערב, איך באו לידי ביטוי השורשים שלך ביצירה ובחיים?

"אני מרגיש בר מזל שחייתי בתרבות שונה. הפכתי לאדם עשיר יותר בזכות זה. ניתנה לי הזדמנות ללמוד תרבות חדשה ושונה לחלוטין משלי אבל לעולם לא אנטוש את הערכים והמסורות הסיניים. אני חושב שבמובן מסוים אני יכול לשרת את

אמריקה ואת סין באופן אפקטיבי יותר כאזרח העולם. אני רואה את עצמי כגשר בין התרבות המערבית למזרחית ובלי להתכוון לקחתי על עצמי תפקיד של שגריר".

יש לך מושג לגבי סצנת המחול בסין כיום?

"אני חושב שסצנת המחול בסין נפתחה מאוד. אני נוסע לסין די הרבה כעת ואני חושב שהפתיחות להשפעות בינלאומיות מאוד מורגשות, בטח במחול העכשווי. כך שיש ניסיונות לומר משהו חדש מבחינה תנועתית. במובן מסוים, כל סצנת המחול מבעבעת ואני משוכנע שאם הממשל בסין היה מאפשר יותר חופש ופחות צנזורה, היינו יכולים להיות עדים ליצירה מלהיבה שלא מפחדת להסתכן. אבל יש עדיין הרבה מגבלות על עולם האמנות וזה בא לידי ביטוי במדיה, בקולנוע ועל הבמה. זה כמובן הרבה יותר פתוח מכפי שהיה בזמני, אבל עדיין".