פריקס אנד גיקס

בניגוד לקודמיו, שרגאי הוא ילד כאפות אמיתי. ומותר לי להגיד את זה, כי גם אני ילדת כאפות. ראיתי בו, מלבד הכישרון העצום, גם משהו מעצבן שהזדהיתי איתו. אני יכולה לדמיין אותו כילד שמרעיש לכולם באוזן, שואל יותר מדי שאלות ואף פעם לא מבין מדוע אחרים לא מבינים אותו. אוהד לא יפה כמו דיאנה. הוא לא מאצ'ו כמו עידן עמדי. אין לו את השקט הירושלמי הנכסף או את האדג'יות הרוסית האדישה - הוא פשוט ילד לא מקובל מכפר סבא, שסוף סוף קיבל במה.

איור: יואב דאובה

ראינו את זה כאשר הוא עלה עם הפרשנות שלו ל"ולנטינו" - שיר על החתיך שאוהד אף פעם לא יצליח להיות - וסירב להקטין את הדרמה כאשר השופטים אמרו לו שזה טו מאץ'. ראינו את זה כשהוא דרש מנועה דויטש לשבת ולכתוב את הרגשות שלה על דף כדי להבין על מה השיר שהם עומדים לבצע, בזמן שכולם מסביב הסתכלו עליו כעל משוגע. ראינו את זה כשהוא התעקש להישאר עב־גבות ולא לתת לנאור אלבז לגזום אותו, כי בעולם של אוהד, זה שאתה לא רוני דניאל, עדיין לא אומר שאתה חייב להיות חובי סטאר. אפשר לנסות להכניס את שרגאי לאחת המשבצות שאנו רגילים אליהן בתכניות ריאליטי - הרגיש, האוחצ'ה, הדרמה קווין. אבל זה לא יעזור - הוא תמיד ימשיך לתעתע ולהפתיע, בדציבלים ובקצב האישיים שלו, ועם צעדי הריקוד שרק הוא מכיר.

זוהי שעתם הגדולה של ילדי הכאפות. אוהד הוא למעשה הייצוג העברי הראשון לתופעת "glee". הגיקים והפריקים של הנוער האמריקאי מתחילים לקבל את הכבוד המגיע להם ואין סיבה שזה לא יקרה גם אצלנו. כשחושבים על זה, גם שאר הפיינליסטים נכנסים לתפקיד די בקלות. עידן עמדי הוא פין - הספורטאי המאצ'ו המקובל, שמתגלה כנפש רגישה וזמיר של ממש, ודיאנה היא הילדה המיוחדת והדיכאונית. יש מצב שאם שלושתם היו יחד בתיכון, עמדי היה מביא מכות לאוהד בזמן שדיאנה היתה מסניפה דבק בצד - אבל אני לא רוצה להמשיך להפליג בדמיוני, פן טמירה ירדני עוד תעשה מזה דרמה יומית מוזיקלית.