הגיע הזמן גם להכיר לו את החבר'ה שלי
כולם יושבים במעגל ומחכים לו שייכנס, מחכים לראות מי הגיע הפעם ולמה נראה לו שהוא מספיק טוב כדי שהם יצרפו אותו לפייסבוק. אותי רק מטריד כל הדברים שהם יודעים, שפתאום לא ייפלט להם כמה מופרעת אני באמת
אנחנו יוצאים ביחד כבר די הרבה זמן, משמע - הוא יודע כמה הרבה אני מסוגלת לדבר, ועדיין מעניין אותו לשמוע. באמת שזה מפתיע רבים.
כשהיינו יוצאים ממש בהתחלה זה היה רק אנחנו, מנסים להכיר, לראות, לגלות דברים, להיות לבד, כי כרגע זה מה שהכי מעניין לנו. לאט לאט, ככל שהזמן עובר, אנחנו מכניסים את עצמנו זה לחייו של זה בלי לשים לב. פתאום זה "אני נוסע לבקר חברים בצפון, אולי תבואי איתי גם?" ואז גם החברים מהצפון יודעים שאני שם, מצרפים אותי בפייסבוק, עושים לייק על תמונות שלנו ביחד, נוסעים לטיולים ביחד ונמצאים בחיוג המהיר אצלי בנייד.
הדעה של החברים היא אחת החשובות, בעיקר אם הם חברים טובים מהילדוּת, או מהג'בלאות בצבא. הם אלה שמכירים אותך הכי טוב, יודעים את כל הפדיחות, מכירים את כל הסטוצים, ראו את כל העקומות שהבאת לפני שהכרת אותי, הם בערך ספר הסודות הגדול שחייבים להתחבב עליו.
אבל עזבו את החברים שלו, הם בטוח ימותו עליי, אני כולי לייקבל. אבל מה עם החברים שלי? רק זה חסר לי, שמישהו מבחוץ יכיר את החבורה הפסיכית שלי, החברים הכי טובים מהבית ומהתיכון, שרק לאלוהים יודע מה עברתי איתם.
אני מדמיינת את הסיטואציה: כולם יושבים במעגל עם פרצוף קשוח - החברה הכי טובה, רונה, מהיסודי, לידה החברה הכי טובה מהתיכון, יערה, שבתקופות מסוימות בצבא היתה קצת יותר מסתם חברה טובה, לידה חבר קרוב, אוהד, שכל כיתה י"ב היה דלוק עליי, לידו חבר אחר, גל, ששנתיים מהתיכון בזבזתי על להיות דלוקה עליו, לידו הרוסי השמן, אלכס, שעדיין לא סגור על העברית שלו, לידו ההיא שחזרה מווגאס, אליה, והיא כולה בלינג בלינג. ואחרון חביב שסוגר את הרשימה, יונתן, זה שתמיד דואג שאני אשאר בחיים אחרי לילות של שיכרות.
אז כולם יושבים במעגל ומחכים לו שייכנס, מחכים לראות מי הגיע הפעם ולמה נראה לו שהוא מספיק טוב כדי שהם יצרפו אותו לפייסבוק. אותי רק מטריד כל הדברים שהם יודעים, שפתאום לא ייפלט להם כמה מופרעת אני באמת, כמה אני לא באמת קשוחה כמו שאני מציגה את עצמי, כמה אני יכולה להתעצבן מכלום, וכמה אני יכולה לאכול כשאני ממש רעבה.
לפני שבוע הפגשתי בין כולם, לא היה מעגל, אבל היו הרבה בירות. איך שהוא נכנס הוא התחיל לדבר עם הבנים על הצבא, את הבנות הוא מיד הרשים בגלל העיניים הכחולות, ולא היו בכלל מבטים קשוחים. כולם היו נחמדים פתאום, לא אמרו מילה על כל העקומים שיצאתי איתם לפניו, צירפו אותו בפייסבוק ואפילו עשו לייק על התמונות מהטיול ההוא בצפון.
לקח לי כמה רגעים להירגע ולהפסיק להתלהב מזה שכולם מסתדרים, ואז הבנתי: אולי זה בגלל שהוא כבר יודע ומכיר את כל השגעונות הקטנים שלי, אולי זה בגלל שהוא יודע שאני לא באמת קשוחה, שאני קצת דרמה קווין ושאין לי בעיה עם "מוזס" באמצע הלילה, ומשום מה עדיין כיף לו.
נראה שאם החברים הכי טובים וכי קרובים שלי רואים שיש מישהו שעושה טוב, זה עושה להם נחת.
אחרי הכל, סופסוף אני אחפור למישהו אחר.
בהדרגה נכנסים זה לחייו של זה
צילום: liquidlibrary
מומלצים
