שישה סיפורים מרחבת השש
לרגל פתיחת העונה מביא יואב נאמן, קפטן מכבי ראשון לציון ונבחרת ישראל בכדוריד, מורשת קרב מהענף שלו. למה, יש לכם ביטוי הולם יותר לספורט שכל הקטע בו זה פצצות וטילים ואיברים מרוסקים וסחיבת פצועים?
זה שנגמר בלי מכנסיים
אלימות היא חלק בלתי נפרד מכדוריד. ככה זה כששישה שחקני שדה נאבקים על כל סנטימטר באזור כל כך קטן. להבדיל מכדורגל או מכדורסל, פאולים בכדוריד הם דבר חיובי: מעודדים אותך לעשות עבירות, כי זאת הדרך לעצור את שטף המשחק של היריב ולגרום לו להתחיל את ההתקפה מחדש. מדובר בפיזיות שלא מזכירה בכלל את זאת של הכדורסל, שבו שתי ידיים על גב של שחקן יריב זה עבירה, ודחיפה קטנה היא כבר עבירה בלתי ספורטיבית.
נכון להיום, הסדרה הכי משובחת שהיתה בארץ - עם הכדוריד הכי יפה, וגם הכי הרבה מכות - היתה בעונת 2006. חתמנו אותה במשחק גמר מול הפועל ראשון לציון. 50 שניות לסיום עמדה התוצאה על 30:32 להפועל, ותוך 40 שניות הצלחנו להבקיע פעמיים וליצור שוויון. זה היה המשחק החמישי כשבסדרה כולה המצב היה 2:2, אבל הפרש השערים היה לטובתנו. במילים אחרות, תיקו מבחינתנו שווה לאליפות.
עשר שניות לסיום. הכדור אצלם בידיים, ואני יודע שלא משנה מה יקרה, אסור שהם יבקיעו את הגול הזה. שחקן שלהם ניסה להיכנס בין שניים שלנו, חטף מכה מהאגן של אחד החברים שלי וקרע חלק משריר הירך האחורי. שחקן אחר התקדם לעבר השער, ואז נתלו עליו מאחורה והשכיבו אותו על הרצפה.
את ההתקפה התחלנו עם שישה שחקנים וסיימנו עם שלושה, כי שלושה אחרים קיבלו או אדום או הרחקה לשתי דקות. משחק כדוריד נמשך 60 דקות, ועם הטיים־אאוטים והמחצית מסתכם ב־74 דקות. המשחק הזה התארך לשעתיים, וכולן היו מלאות בדם ובזיעה על הפרקט.
אחרי כל הבושידו נשארו להפועל שלוש שניות, שבגדול מספיקות לקאץ' אנד שוט. הכדור הגיע לשחקן שלהם, שזרק. עוד לא הספקתי להתבאס, ולפני שהבנתי שהשוער הציל את הכדור כבר עלו עלי 2,000 צופים שחגגו אליפות והשאירו אותי רק עם תחתונים.
זה שנגמר בלי שיניים
הפציעה הכי קשה שחזרתי אחריה למשחק היתה בעונת 2003, במפגש עם אס"א תל אביב. היה להם שחקן ניגרי בשם ג'ון אונשה, מין שחורציאניטיס של הכדוריד. בשלב כלשהו במשחק דחפו אותי עליו, נכנסתי לו בראש עם פה פתוח ושברתי את שתי השיניים הקדמיות. באותו רגע לא ידעתי כמה זה נורא, רק ירדתי לספסל משפריץ דם ומקבל מהפיזיותרפיסט פדים אחרי פדים של גאזה.
למרות סיכוי לא רע לזעזוע מוח קל, בעיקר כעסתי. החברים מהספסל ניסו להרגיע עם משפטים כמו "בקטנה, יואב, הדם כבר נקרש". האמנתי להם, אפילו שלא הפסקתי לעבור עם הלשון על האזור המדמם והרגשתי כמו ילד שנשרו לו השיני חלב. בכל מקרה ידעתי שאני חייב לחזור: גם כי הייתי מפוצץ באדרנלין, גם כי זה היה משחק צמרת שיכול לקבוע את הדירוג לפלייאוף, וגם כי הייתי חייב לפרק את ג'ון אונשה. לא משנה שהוא נראה כאילו השתילו לו שתי פלזמות 32 אינץ' במקום שרירי חזה.
עליתי לשחק, וניסיתי לא לחשוב על זה שאסיים את הלילה במוקד רפואי כי מישהו החליט לעשות את המשחקים האלה דווקא בשישי בערב. מצד שני לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי כמה שיניים איבדתי, מה נשאר לי בפה בכלל. כדי להרגיש יותר טוב ניסיתי להציק לאונשה, אבל זה היה כמו ב־Tekken: כשאתה משחק מול גדולים, כל מגע איתם פוגע בך הרבה יותר ממה שהוא פוגע בהם.
ככה עבר חצי משחק. התפוצצתי מכאב, מזעם וממחשבות על זה שאני לא הולך להיראות יותר טוב בלי שיניים. היה נחמד לספר שבכל זאת הבקעתי איזה שמונה שערים, אבל כשאתה כל כך טעון, קשה לך מאוד לשחק כדוריד נטו.
"תיזהר! כדורגל גמדים!"
בסוף המשחק, שאגב נגמר בתיקו, הפגנתי בגרות וספורטיביות והמשכתי לקלל את אונשה. הוא מצידו לא נשאר חייב: הוא התקרב אלי עם דמעות בעיניים, כולו 190 סנטימטר על 110 קילו, הצביע על איזו שריטה מעל האוזן ואמר "תראה מה עשית, הכית אותי בראש". יא דפוק, אמרתי לו. לי אין שיניים, אפילו לא מצאנו אותן על הפרקט. אין לך בושה? אבל הוא עזב והלך לטפל בראש הפצוע שלו, ואני סיימתי את הלילה במוקד הרפואי.
זה שפוצץ את המוח
בעונת 10־2009 הפסדנו בחצי גמר גביע המדינה להפועל ראשון לציון, היריבה הכי גדולה שלנו. באחת ההתקפות קיבלתי כדור, נכנסתי בין שני שחקנים, עשיתי הטעיית מסירה וראיתי שיש לי סיכוי לשים גול רק אם איזרק פנימה לתוך רחבת השש - המקבילה לאזור הצבע בכדורסל. זינקתי פנימה, זרקתי, והכדור עבר מעט מעל הראש של השוער ונכנס. אפילו לא ראיתי את הכדור, כי מרוב תנופה דפקתי את הראש בסולמות העץ שבקצה המגרש.
ברגע ששיחררתי את הכדור התחיל לפעול בראש שלי השעון שרץ לאחור ואומר "אתה הולך ליפול בעוד שלוש שניות, שתיים, אחת". בשנייה הזאת אתה מנסה רק לצמצם נזקים. הקול בתוך הראש צורח "תנסה להזיז את האף!", כי אין דבר גרוע יותר מלהשאיר סימנים על הפנים. זה יתרון פסיכולוגי רציני לשחקן שמולך אם הוא רואה אותך עם פנס בעין או שריטה גדולה בפנים. במקרה הזה שמעתי שריקה ארוכה, שהמשמעות שלה בכדוריד היא שעשית משהו טוב - או גול או פנדל - והרשיתי לעצמי לעצום עיניים לרגע ולחכות לפיוזתרפיסט שינחת לידי ויציל אותי. הוא הגיע לטפל בי עם מלח הרחה, והשיחה איתו נשמעה בערך ככה:
היה גול?
אחושרמוטה גול.
יש! מה עם הראש, זעזוע מוח?
לא. אתה יכול לקום?
אולי.
תמיד אתה קם בסופו של דבר, ויודע שאין מצב לא לחזור לשחק. השמחה מהגול תמיד תאפיל על הכאב מהפציעה. כל זה, כמובן, בהנחה שהכדור נכנס; אם אתה גם מחטיא וגם חוטף מכות זה באמת מבאס.
זה שפוצץ את השוער
כדוריד זה ספורט של דפוקים בראש. כל מי שמוכן לקחת חלק בענף כל כך מג'ויף - אנחנו אפילו שמים דבק בידיים כדי שהכדור ייצמד יותר טוב ליד, ואחרי המשחק צריכים להוריד אותו עם השמן מכונות של המוסכים - כל אחד כזה הוא
קצת לא נורמלי. אבל השריטה הכי גדולה היא של השוערים. קשה להבין מי מוכן לעמוד בשער ולחטוף במשך משחק שלם 50־60 פצצות, כשהמטרה המוצהרת היא שהן יפגעו לך בגוף ולא ייכנסו לשער.
כשהייתי בן 18 היה במכבי ראשון שוער בשם ואדים וליאשו. הוא היה אז בן 35, שני מטר גובה, ותמיד קיבל זעזועי מוח מהמכות שחטף מהמשקוף. עכשיו, בכדוריד יש זריקה שנקראת "מעל הראש": זריקה מסובבת, מאוד טכנית אבל לא חזקה. אתה מוריד את היד, מלטף את הכדור עם האצבעות, והוא אמור לעבור ממש מעל הראש של השוער. בקיצור, זריקה שנחשבת לשיא ההשפלה מבחינת השוער. פעם אחת באימון זרקתי לו אחת כזאת ששיפשפה לו את הפדחת. הוא יצא מהשער והתחיל לרדוף אחרי עם המגן ביצים הקשיח בידיים. ברחתי לחדר ההלבשה והסתגרתי בשירותים, והוא דפק על הדלת וקילל אותי שעה שלמה. האמת, הגיע לי. ילד בי"ב לא יכול לבאס ככה שוער ותיק.
במשך השנים יצא לי לפוצץ לא מעט כדורים על שוערים, רובם ממש לא בכוונה. מה שכן, עם הזמן אתה מבין שהשוער לא יכול לעשות לך יותר מדי. בסוף הוא תקוע בתוך הכלוב שלו, ואתה תמיד יכול לפרק לו את הפנים.
זה שלקח את הזמן
באוקטובר 2005, בסיבוב השני של גביע EH - המפעל המקביל לגביע אופ"א בכדורגל - שיחקנו מול בוסניה סארייבו. במשחק הראשון הם שחטו אותנו וניצחו 11 הפרש, שזה כמו 35 הפרש בכדורסל; ברור שאין מצב למחוק הפרש כזה, ושמשחק הגומלין הוא די לפרוטוקול. אבל עלינו בלי לחץ ופתחנו את הגומלין בבליץ מדהים. ממש כל מטאטא ירה.
חצי דקה לסיום הובלנו ב־10 הפרש. הכדור היה אצלם, וידענו שאם ננצח ב־11 הפרש נעלה בגלל שערי חוץ. חזרנו מטיים־אאוט, ולמרות שהיינו בהגנה, חבר שלי אמר: "לך תעמוד בחצי שלהם". בהתחלה לא רציתי לעשות את זה, אבל הוא צרח "לך כבר, רוץ עוד". עמדתי 14 מטר מהשער שלהם, וקיוויתי שאיכשהו נצליח לחטוף את הכדור. ובאמת, 10 שניות לפני סוף המשחק נשרקה עבירת תוקף לחובתם. השחקן שלנו מסר לי את הכדור, וכשקיבלתי אותו נשארו עוד חמש שניות לסיום.
הספקתי להקפיץ פעמיים, לעשות שני צעדים, וכשהייתי מול השוער דחף אותי שחקן שלהם בשתי ידיים. פה כבר איבדתי לגמרי את השיווי משקל, וניסיתי לזרוק לפני שהיד תעבור את גובה הכתף. אבל מולי ניצב שוער בגודל של מקרר, שהתקרב אלי עם טלפיים ענקיות ומלאות בדבק. עוד הספקתי לראות את הלבן בעיניים שלו וחיכיתי לרגע שהוא ימצמץ, כדי לתפוס אותו מתי שהוא הכי פחות מוכן.
הבנתי שזה ייגמר בכאב, אבל זה לא עניין אותי. השאלה היחידה היתה איך אני שם גול. אתה יודע שאתה חייב להבקיע שער, ומעיף כל מחשבה על איך תנחת או באיזה מצב צבירה זה יקרה. בסוף זרקתי כדור מסובב שקפץ שלוש פעמים לאט, התרחק לרגע מזווית הראייה שלי - ואז חזר ונכנס לשער בסלואו מושן מהסרטים.
אני לא יודע אם יש רגע גדול יותר מלקלוע את השלשה המנצחת בכדורסל, אבל אם יש, זה חייב להיות זה: הכדור ברשת, אתה שומע את שריקת הסיום, ואתה יודע שניצחת.
וזה שהביא את הגביע
בגמר גביע המדינה 2002 שיחקנו מול אס"א תל אביב. שלושה ימים לפני הגמר שיחקנו נגדם במסגרת הליגה, ובאחת ההתקפות המתפרצות נקעתי את הקרסול. למרות הפציעה, לא היה שום סיכוי שאפסיד את גמר הגביע הראשון בקריירה, ואחרי הרבה מאוד טיפולים עליתי לשחק. זה היה משחק קשה במיוחד, בעיקר בגלל הפציעה שפגעה קשה בניתור שלי, שהוא קריטי לשחקן פינה. מצד שני ידעתי שגם אין לי מחליף ראוי, ושאני חייב להיות על המגרש ולהיאבק בכאבים בכל רגע נתון.
בהתקפה האחרונה במשחק - אחרי הארכה, במצב של 6־7 שניות לסיום - קיבלתי את הכדור לפינה, וישר דרכתי על הרגל הפצועה. הכאב היה מטורף, אבל ידעתי שזה תיקו ושזה הכדור הכי חשוב של המשחק. הצלחתי לעשות שני צעדים וראיתי שחקן הגנה שלהם שנכנס דרך השש ורץ אלי. בשלב הזה אתה חושב, אולי אני אעשה צעד אחד פחות כדי שהוא לא ייתקע בי. אבל אז אתה אומר לעצמך וואלה, אם אני עושה צעד אחד פחות אין סיכוי שאני שם מפה גול. הרי אני בכלל לא רואה את השער עם המקרר הזה בפנים. בסוף אתה מחליט כוס אמק, נכנסים עד הסוף. ידעתי שזאת ההזדמנות שלי לזרוק הכי חזק בתקווה שזה ייכנס, ולהתרסק הכי חזק שאני יכול כדי שיהיה ברור שמגיע לי פנדל.
ניתרתי, התנגשתי בשחקן שמולי, איבדתי את שיווי המשקל אפילו שבדרך כלל אני די קואורדינטיבי באוויר, ובדרך הספקתי גם לשחרר את הכדור. התרסקתי כמו שק תפוחי אדמה, עם שתי הרגליים ועל הצד של הראש, וגם החטאתי את הכדור. למזלי, השופט נתן לנו את הפנדל. אבל אני קיבלתי הרחקה לשתי דקות, כי באתי לסגור חשבון עם השחקן שהפיל אותי. הפחד הכי גדול שלי היה שנחטיא את הפנדל ושהקבוצה שלי תישאר עם שחקן אחד פחות.
זה נגמר בטוב: הכדור נכנס, והגביע היה שלנו. בכל מקרה, בשאלה של מה עדיף - לא לשבור יד ולא לקחת גביע, או כן לשבור וכן לקחת - אני תמיד בוחר בגביע. גם אם זה אומר להניף אותו רק ביד אחת.
- ליגת הכדוריד בעונת 2010/11 תיפתח מחר, יום שישי, 15.10
