לוז צפוף

חזוס לוז יושב על כורסה נמוכה בפינה המרוחקת של אחד מחדרי הסטודיו, מוקף בחומה של יחצנים. באופן מפתיע ומאכזב למדי, הוא לובש חולצה. למרות הג'ט לג והחום המהביל של תל אביב בשלהי אוגוסט, הוא מחייך בסבלנות ובנימוס שלא ברור אם הם ברזילאיים, אמריקאיים או סתם מזויפים.

מאמץ עיתונאי ניכר אני משקיעה בצורך להתעלם באלגנטיות מהפילה הענקית שיושבת באמצע החדר. קוראים לה מדונה, והיא אמנם בת זוגו של לוז כבר כמעט שנתיים, שלא לומר מקפצת הקריירה הכי גדולה שדוגמן יכול לייחל לה, אבל לי אסור לשאול אותו עליה ולו אסור לדבר עליה. זאת למרות שבלעדיה אף אחד לא היה טורח להגיע לכאן בשביל הדוגמן היפה־אך־נמוך־יחסית הזה, עם האנגלית הרצוצה. אין מה לעשות, זה כתוב לו בחוזה. מי כתב את זה שם ולמה? עוד שאלה שכנראה לעולם לא נקבל עליה תשובה, אבל אפשר לנחש.

מדונה והחזוס שלה (צילום: מגזין W)

כל ילדי המלכה

האמת היא שזה לא משנה, כי רוחה של המדונה שרתה על כל שנייה מהיומיים האלה, שבמהלכם ביקר לוז בארץ בסוף אוגוסט האחרון. הפרטים היבשים שכתובים לו בדרכון הרי לא מעניינים אף אחד: יליד ברזיל בן 23 עם קריירת דוגמנות סבירה, שכללה בין היתר קמפיינים ל"דולצ'ה וגבאנה" (החברים הטובים של מדונה), ל"ג'יבנשי", לחברת האופנה "צ'נסון" יחד עם הסופר־מודל אלסנדרה אמברוסיו ולמותג הברזילאי Ellus. הוא הופיע גם בכמה תצוגות אופנה ובהפקות אופנה למגזינים, שהמשמעותית בהן צולמה בדצמבר 2008 בריו דה ז'נרו עבור מגזין W והתפרסמה בגיליון מרץ 2009 של המגזין. על סט הצילומים הכיר הדוגמן הצעיר את מדונה, ואת ההמשך את מכירה בעצמך.

במקביל לדוגמנות, מחלטר לוז כדי־ג'יי בכל מיני מועדונים ברחבי העולם (מדונה גם סדרה לו דיג'וי במסיבה להשקת הדי־וי־די של הסרט The Last Emperor Valentino: בשנה שעברה). אבל עם כל הכבוד לרפרטואר העבודות שלו, הג'וב העיקרי שלו הוא להיות הבוי־טוי של מדונה, וזו גם הסיבה לסטאר טריטמנט שהוא מקבל. תפקידו בכוח: להסתובב איתה באירועים, לפקוד איתה את המרכז לקבלה בניו יורק, להחזיק מדי פעם את דיוויד בנדה או את מרסי, היתומים שמדונה אימצה ממלאווי, וכמובן, להוריד את החולצה בכל הזדמנות כדי להזכיר לעולם שהמלכה לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר. יש גם כמה נשמות טובות שיגידו לך שלוז הוא עוד אחת מהמאומצים של מדונה, שמבוגרת ממנו בלא פחות מ־29 שנה, אבל לא בטוח שזה מפריע לו.

צילום: מגזין W

אור, טבע, נשמה

בריאיון מאפריל 2010 למגזין "אינטרוויו" (גם הם, תתפלאי, לא הורשו לשאול אותו על מדונה) סיפר חזוס שנולד וגדל בריו דה ז'נרו. "ההורים שלי נפרדו כשהייתי קטן ואמא שלי עבדה במספרה כדי לממן אותנו. אבא שלי קרא לי חזוס (ישו), כי הוא העריץ את ישו, שהיה לדעתו הפילוסוף הכי גדול בהיסטוריה. הוא קיווה שאם ייתן לי את השם שלו, יקרו לי רק דברים טוב. השם השני שלי, לוז, משמעותו 'אור' בפורטוגזית". כמו רוב הבחורים היפים בריו, לוז העביר את רוב זמנו בחוף: "ריו היא מקום עם המון טבע ואני ביליתי הרבה זמן בחוץ, בחוף ובכלל. זה מאוד חשוב לי. כשאני בטבע, אני מרגיש שאני מתחבר לנשמה שלי".

בגיל 17 התחיל העלם יפה התואר לדגמן. "מישהו הזמין אותי לפגישה בסוכנות בריו. התחלתי להשתתף בתצוגות אופנה שם, קיבלתי חשיפה והכרתי אנשים. הייתי פרזנטור של כמה חברות מקומיות ובמקביל עבדתי בחנות גלישה. העבודה הבינלאומית הראשונה שלי הייתה בעצם למגזין W, עם הצלם סטיבן קליין, שהוא מדהים".

אף אחד לא יודע איך התחיל הרומן בין לוז למדונה, אם כי התמונות נוטפות הסקס מהפקת האופנה ההיא ב־W משאירות מעט מאוד מקום לדמיון. מה גם שמדונה סיימה בדיוק באותה תקופה את תהליך הגירושים מגאי ריצ'י ובעטה בשחקן הבייסבול אלכס רודריגז, שאותו דגמה לתקופה קצרה. מאז הם ביחד, הקריירה של לוז בנסיקה (מדונה אפילו דאגה שיככב לצדה בקליפ של השיר Celebration. גם שם הוא מתפשט, כמובן) ולה לא נמחק החיוך מהפרצוף.

נער צעצוע

כשפוגשים אותו פנים אל פנים, קצת קשה להחליט במי לקנא יותר: בו, על הקרבה האינטימית למלכת הפופ שכל נערה חומרנית הייתה כורתת איזה איבר פנימי תמורת רבע שעה איתה, או בה, על הצעצוע היפהפה שמתעורר לצדה בבוקר. לוז יפה באמת. כל כך יפה, שזה על סף הלא חוקי. עיניים כחולות־ירוקות מדהימות, שפתיים בשרניות, עור שזוף וחבילת קוביות שמתחשק לך לשחק עליה דמקה. יש לו רק חיסרון אחד: הוא נמוך יחסית, רק 1.78 מטר. "זה לא מפריע לי לקבל עבודות", הוא מחייך כשאני שואלת אותו אם זו לא בעיה עבור דוגמן. "עניין הגובה שונה אצל דוגמנים ודוגמניות: נשים חייבות להיות גבוהות כדי לעבוד בתצוגות. אצל גברים זה פחות משמעותי". ועוד דבר: הוא קצת ביישן. וזה מתוק לאללה. "אני בסך הכול בחור פשוט", הוא מסביר. "דוגמנות זו העבודה שלי, אבל בחיים האמיתיים אני לא משתגע על כל תשומת הלב הזו".

אחרי הריאיון מתפנה חזוס לעשות את מה שלשמו הגיע לארץ הקודש - צילומי קמפיין, שעבורו שילמו לו, לפי הדיווחים, 50 אלף דולר. זו, אגב, החלטורה הראשונה שלו מחוץ לגבולות יבשת אמריקה. אנשי ההפקה מצמידים לו דוגמנית רוסייה שנראית דווקא אדישה למעמד, אבל יתר הנשים על הסט לא מצליחות להחניק אנקת עונג כשלוז מתחיל להתפשט.

הסטייליסט מכרכר סביבו, מישהי אחרת משפריצה לו מים על הקוביות. מסביב הסלולריים של כל הנוכחים בחדר לא מפסיקים לתקתק. אנחנו בנוכחות החבר של מדונה וזה מרגש את כולם. בגללה, לא בגללו. קצת עצוב כשחושבים על זה. כל הזמן הזה לוז עושה פרצוף של רצינות תהומית ומקפיד להישמע להוראות הצלם. הוא בא לכאן כדי לעבוד וזה מה שחשוב מבחינתו, אבל בשבילנו הוא עדיין רק החבר של מדונה. 

דבר אלינו

איך אתה מרגיש בישראל?

"אני מאוד אוהב להיות כאן, מזג האוויר מזכיר לי את ברזיל. כולם אומרים שמאוד חם כאן, אבל בעיניי זה שגרתי".

איפה אתה נהנה יותר לגור, בריו או בניו יורק?

"ריו זה המקום שבו גדלתי. היא תמיד תהיה הבית שלי, המשפחה שלי שם. אבל אני גם מאוד אוהב את ניו יורק - אני אוהב את איך שאנשים מתנהגים שם, כאילו עוד שנייה נגמר להם הזמן. הכול מאוד אינטנסיבי וכולם מחפשים משהו לא ברור. בריו האנשים הרבה יותר קלילים ורגועים".

מה אתה חושב על הנשים הישראליות?

"הן מאוד מזכירות לי את הנשים הבריזלאיות, באיך שהן נראות ובאיך שהן מתנהגות. לא רק הנשים, האנשים בכלל. כולם כאן מאוד חברותיים, קולניים, ממש כמו בברזיל. אבל אני צריך לבוא לפה לקצת יותר זמן כדי לגלות אם זה באמת ככה. זו הפעם השנייה שלי פה ואני די בטוח שאחזור לכאן לחופשה".

מה אתה אוהב יותר, להיות דוגמן או די־ג'יי?

"שתי הקריירות נותנות לי דברים אחרים. מצד אחד, אני מאוד אוהב לראות צילומים טובים. אם הצלם טוב, הצילום יכול להיות יצירת אמנות מדהימה. מצד שני, אני מת על מוזיקה - אני מנגן בעיקר אלקטריק האוס ואוהב לגרום לאנשים לרקוד. אני שמח על שתי העבודות באותה מידה".

איך אתה שומר על המראה שלך?

"אני מתאמן ושומר על הגוף שלי ועל הבריאות שלי מאז ומתמיד. זה חלק מהתרבות בריו: כולם רצים על החוף, יש הרבה מכוני כושר וכולם די אובססיביים בקשר לזה. היום זה חלק קצת יותר חשוב בחיי, בגלל הדוגמנות, אז אני שם לב למה שאני אוכל. מצד שני אני מתאמן פחות, כי אני טס הרבה ואני עייף".

אופנה היא חלק חשוב מהחיים שלך?

"אני חושב שביומיום אני מתלבש די פשוט, אבל אין ספק שבגדים זה חשוב ואני שם לב אליהם. לבוש מאפשר לאנשים לבטא את עצמם ואני מאמין שיש לכך חשיבות".