פיצוץ בצינור

הן פחות או יותר באותו הגיל, שתיהן פוטוגניות, צעירות ומבטיחות. הן מכירות זו את זו כבר ארבע שנים, עובדות באותו מקום, אבל מעולם לא נפגשו, עד היום (טוב, כמעט). כמו קווים מקבילים הן מגיחות אל המסך שלכם, מפציעות בחצות. פעם האחת, פעם השנייה. הן משתחלות לחלון שנפתח, משדרות לכם תמונות קשות מהמדיום ההוא, המופקר, הפרוץ, ונעלמות עד הפעם הבאה. קבלו את שי־לי שינדלר וירדן הראל, גם יפות, גם נבונות וגם יודעות מה זה ראוטר.

נכון שתמיד שאלתם את עצמכם למה לעזאזל צריך תוכנית טלוויזיה על אינטרנט, ולמה כל האנשים ששורצים כל היום ברשת צריכים להשתלט גם על זמן מסך יקר ולצפות שוב באותם דברים שהם ממילא ראו כבר באינטרנט גם בטלוויזיה? אז תסתכלו על זה כעל סוג של שירות לציבור. היה זה רזי ברקאי שביקש בזמנו לדבר בדחיפות עם "האחראי על האינטרנט", אבל מכיוון שהמשרה האגדית הזאת לא באמת קיימת (אם לא מחשיבים את מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק), מישהו צריך לעשות פה סדר ולברור את המוץ מהרשת. האינטרנט גדול, אתם מעטים, ובכלל, אם לא היתה תוכנית לילית שקוראים לה "צינור לילה", לא הייתם מקבלים עכשיו את שינדלר והראל לבושות במקלדת אופנתית בין דפי העיתון.

"צינור לילה" התחילה כ"הצינור", פינה במהדורת "חדשות 10" ששודרה במוצאי שבת. גיא לרר קיבץ כמה קטעי וידאו שרצו באינטרנט וסיפק לעם ישראל נחיתה רכה מהחדשות הקשות אל עבר "מיד אחרינו". אחריה צצו שאר תוכניות האינטרנט כמו "הלינק" בערוץ 8, "מה קורה" ו"לידיעת הגולשים" בערוץ 2. הקברניטים של הערוץ הבינו כי טוב ושהפינה של לרר סוחפת צופים חובבי חתולים מנגנים, והפכו את "הצינור" לתוכנית יומית לילית בת 20 דקות, שמסקרת את תרבות הרשת. חודשיים וחצי עברו מאז, ומלבד הכר הנרחב שהיא מספקת להטיות המבדרות של המילים צינור ולילה, "צינור לילה" גם מתפקדת כסוג של גילטי פלז'ר לאנשים שאוהבים לקבל את האינטרנט שלהם בטלוויזיה. אל תמעיטו בערכם — מדובר בממוצע בחמישה אחוזים מהאנשים שצופים בטלוויזיה בחצות.

כדי שלרר לא יעמוד לבד במטלה, שובצו בתוכנית גם שלל מגישי פינות, מה שמביא אותנו להראל ושינדלר, שמתווכות בין הצופה לקטעי הווידאו שקוששו ברשת. איך אפשר לצמצם יקום אינסופי כמו אינטרנט לפינה של שלוש דקות? על מה מתבסס הסינון? או במילים אחרות, מה, בשם אלוהים, צריך אדם לעשות כדי למצוא את עצמו ב"צינור לילה"? קשה להגיד. חתולים שעושים זה לזה מסז' כבר הבטיחו את מקומם. גם ילד שכתב שירי אהבה למורות שלו, וגיבורי תרבות כמו דב והניה או המורה יבגני. אבל הנוסחה שתביא לכם 15 מגה בייט של תהילה בקרב אוכלוסיית היעד עדיין לא פוצחה.

שי־לי: "קשה להגיד לפי מה בוחרים. יש גגים של חתול על מקלדת שזה נורא מצחיק, אבל יש גם דברים בעלי ערך. הקבוצה שהיתה בפייסבוק, 'גלעד שליט מת - כל התמונות בפנים', אז אנחנו דאגנו שהדבר הזה יוסר. אז יש דברים כאלה ויש גם דברים קלילים. המטרה של התוכנית בסופו של דבר היא להעביר מסר פלוס".

מסר? אנחנו מדברות על אותה תוכנית?

שי־לי: "המסר הוא לא בהכרח אג'נדה של ימין או שמאל. אין מה לעשות, האינטרנט הוא תרבות שלמה, בעיניי לפחות ובטוח בעיני הצופים. אז המסר העיקרי הוא להגיד 'הַיי, יש תרבות כזאת והיא מאוד גדולה וחשובה'".

ירדן: "אני חושבת שזה בעיקר כי אנשים רוצים לסיים את הלילה במשהו מתוק, ולא בחדשות המדכאות שיש לנו פה".

צופי "הצינור" שביקשו לסיים את הלילה במשהו מתוק התמודדו עם אחד מאייטמי החדשות היותר מדכאים שפורסמו לאחרונה, דווקא בפלז'ר טיים שלהם מול לרר והבנות. סרטון החייל המרקד ליד פלשתינית כפותה, עדן אברג'ל - הדור הבא, קיבל את החשיפה הראשונה שלו בכלי התקשורת דווקא אצלם. הסיפור זכה לפולו־אפ מסיבי בתקשורת בארץ ובעולם, ולהתייחסות מצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. דובר צה"ל, בתגובה, הסיק את המסקנה הנכונה ויצא בהצהרה המושכלת לפיה יש לאסור על חיילים להשתמש בטלפונים סלולריים שיש בהם מצלמה. יה, רייט.

שי־לי: "מילא הצבא, העניין הוא שזכינו גם לאנטגוניזם מצד הצופים. קיבלנו מלא פידבקים בפייסבוק, והרבה אנשים התנגדו כי מבחינתם עשינו שירות מאוד רע למדינת ישראל. אבל כשחושבים על זה לעומק, אנחנו מסקרים את מה שקורה ברשת, וזה מה שקרה ברשת. לא המצאנו את זה, זה קיים. דיברנו על זה במטרה להוקיע את זה".

ירדן: "אם לא היינו מעלים את זה, זה רק עניין של זמן עד שמישהו אחר היה עושה את זה".

הצופים הזועמים הגיבו בסטטוסים תוקפניים, בהקמת קבוצה בפייסבוק שקוראת להפסיק לצפות ב"צינור לילה", נטשו את קבוצת הפייסבוק של התוכנית (שינדלר: "הם כבר חזרו") והפיצו תמונות של שינדלר עם איקס על פרצופה הנאה.

שי־לי: "זה היה נורא לא נעים. פעם ראשונה שזה קורה לי, כזאת תגובה מצופים. וזאת בכלל לא הייתי אני ביום ששידרו את זה, זאת היתה ירדן, ובכל זאת פרסמו את התמונה שלי עם האיקס. אולי אני מעוררת יותר אנטי, מי יודע".

שקיפות מלאה מול הצופים (גם אם המחשבים נופלים) 

הרייטינג עלה קצת לפחות?

"היה לנו רייטינג די גבוה באותו יום. שבעה אחוזים ומשהו. אבל לא עשינו את זה כדי להעלות את הרייטינג. ידענו שיהיה קשה להראות את זה, אבל אין מה לעשות. אנחנו לא שונאי ישראל או מנסים לעשות שם רע למדינה, הסיקור זה בעצם כדי להוקיע מהעולם את הדברים הנוראים האלה. אתם עושים את זה, זה מה שהורס את השם שלנו".

ירדן: "אנשים חושבים שהאינטרנט זה רק קטעים מצחיקים ופאדיחות, אבל באינטרנט יש הכל. תמיד יהיו אנשים שיחשבו שזה לא המקום, אבל זה עדיף ככה מאשר להתעלם. מה שכן, מערכת היחסים שלנו עם הצופים מאוד השתדרגה בזמן האחרון. אנחנו מדברים איתם כל ערב הם מציעים לנו רעיונות".

שי־לי: "כן, זה יפה שיש לנו שקיפות מלאה מול הצופים. למשל כשיום אחד נפלו המחשבים בערוץ 10. ליטרלי. כמעט לא היתה גם מהדורה. בכל מערכת תקנית היו מחליקים את זה ועושים כסת"חים. אנחנו באנו ואמרנו 'חברה, נפלו המחשבים'. צילמנו את כל מה שקרה, כל הסטרס הפסיכי שהיה בדסק".

ואיך קיבלו את זה בערוץ? בכל זאת פאדיחה.

שי־לי: "לא הצגנו את זה ככה שאנחנו מסכנים ובקרייסס, היה קצת צחוקים, ראו קצת מפיקות לחוצות".

ירדן: "בכל מקום נופלים מחשבים לפחות פעם אחת".

סיפור נחיתתן בצינור של לרר מחזיר אותן לימים שקדמו לעליית "צינור לילה" לאוויר. האודישנים למגישות הפינות התארכו מהמתוכנן, ועדיין לא נמצאו השאפות המבוקשות שיצאו אל החלון. למזלם של כולם, כולל אתכם, נזכרו בערוץ 10 שיש להם אתר בית, נענע 10, וששתי ג'יגה־צ'יקיטות ששוחות באינטרנט מגישות שם כל מיני פינות. אז זימנו אותן לאודישן והשאר היסטוריה.

רקע: שינדלר, 24, פצחה בקריירה שלה בגיל 15, בפרויקט הטלוויזיה באינטרנט "קיק", עם אסי עזר. בהמשך היא השתלבה ככתבת החצר של "האלופה - חדר ההלבשה" ו"בובות - חדר ההלבשה" (HOT), והגישה כל מיני

לשימוש פנאי פלוס בלבד! צינור לילה ירדן הראל (צילום: ליאור נורדמן)

 פינות וידאו ב"וואלה סלבז", כולל "רשימת שינדלר" שסיכמה שבוע רכילות. חוץ מזה היא עמדה במשך שנה בפרונט של התוכנית השערורייתית "צלצול הכסף" ברשת ("אני מניחה שלמבקרי הטלוויזיה זה היה נראה הכי רדוד ונמוך, וזה באמת לא היה מלא בתוכן, אבל זה היה בית ספר לטלוויזיה הכי טוב שיכולתי לבקש"). עכשיו היא לומדת שנה שניה עיצוב אופנה בשנקר, ומשלימה משכורת בהכנת תלמידים לבגרויות בהיסטוריה ולשון.

התפקידים בצד המסקר של תרבות הסלבז עשו רק טוב לשינדלר, שמעידה על עצמה שהיא "בנאדם סקרן שאוהב לשאול שאלות". למרות שלוש שנים של התחכחות אינטנסיבית היא עדיין פוקדת אירועים והשקות וגם אספה בדרך כמה חברים כמו רותם סלע, שתמונות שלה ושל שינדלר רובצות בסיני משוטטות ברשת, ולירון וייצמן ("גיא פינס"). חיבור טוב בראיון עם נאור ציון לפני כמה שנים הביא לה תפקיד אורח בעונה השלישית של "החברים של נאור": "הוא גם פרגן לי על 'צלצול הכסף' בזמנו. אני חושבת שהוא היה היחיד שפרגן".

איך מישהי שאת מראיינת בהשקה הופכת לחברה אמיתית?

"אלה חברים שמכירים בעבודה, כמו בכל עבודה. בסופו של דבר אתה בא לעבוד. והם צריכים אותי כמו שאני צריכה אותם. ומי שאומר אחרת הוא משקר. עכשיו, כשאת מדברת איתי, יש לנו אינטרס משותף. הרבה מאוד כתבים שלא מצליחים להבין את הנוסחה, אז הם או באים ממקום של להתחנן למרואיין וזה לא נכון, כי ככה הוא מתייחס אליך וככה הכתבה נראית בסוף. או שהם באים ממקום של זלזול או התנשאות וזה בטח לא עובד. בסופו של יום זאת ביצה מאוד קטנה וכולם צריכים את כולם".

הראל, 25, גדלה בנהריה ומאוד נהנתה, אבל בשלב מסוים החליטה שמיצתה, ועלתה על רכבת לכיוון אחד לעיר הגדולה. בתל אביב היא למדה תקשורת ותיאטרון וכדי להביא פרנסה הביתה היא מתפקדת גם כדוגמנית. חוץ מנענע 10 היא גם שימשה ככתבת שטח של ערוץ !E ועברה גם בסדרה "בדרך לחופה" שהנחה יובל כספין. אם זיהיתם אותה ברחוב, זה בטח בגלל שהיא גם נערת ה־VOD, ואתם הולכים לישון עם ההמלצות שלה בלילה. ממש הרגע היא לוהקה לתפקיד בסדרה "מה בכריש" בערוץ הילדים, שיצרו חנן סביון וגיא עמיר, האנשים שהביאו לכם את "עספור".

עכשיו שתיהן רוצות שתדעו כמה האינטרנט הוא מקום נהדר לגדול בו. הן יודעות שאחרי שראו את גיא לרר בבוקסר באחת התוכניות, מעט מאוד דברים בעולם יצליחו לרגש אותן שוב, ומעל הכל, שתיהן מודעות לחשיבות העליונה של שריצה בפייסבוק, כי פייסבוק, כידוע, הוא החיים עצמם.

ירדן: "אני מדמיינת שפייסבוק הוא בעצם טיפול פסיכולוגי, ומצפה מהחברים שלי לפתור לי את הבעיות בחיים ולהגיד לי דברים יפים על עצמי".

שי־לי: "אני חוזרת מבילוי באמצע הבוקר כאילו, גמורה, רק רוצה לישון אבל חייבת לבדוק מה פספסתי. במשך היום אני מרפרשת בטירוף. זה בלתי נמנע. חוץ מפייסבוק אני משלימה הרבה תכנים שלא יוצא לי לראות בטלוויזיה".

מה המדיניות שלכן בנוגע לחברים?

ירדן: "עד 'הצינור' קיבלתי רק חברים שאני מכירה. מ'הצינור' הבנתי שזהו, הפייסבוק שלי לא פרטי יותר וקיבלתי את כולם".

שי־לי: "אני לא מסכימה. אני פתחתי עוד יוזר בפייסבוק ו... אה... אוי, לאיזה צרה אני מכניסה את עצמי עכשיו".

סליחה, אמרנו שקיפות!

שי־לי: "נכון. אז פתחתי עוד חשבון, היוזר ניים הוא בעברית, שיהיה נגיש יותר, ושם אני חברה של כולם, מדברת עם כולם, אבל אין שם פרטים אישיים עליי כמו תמונות שלי או איפה אני מבלה והסטטוסים שאני כותבת".

אז אין שם כלום.

"לא לא, זה לא נכון, פשוט שם אני לא משתפת אנשים ברחשי-ליבי".

את מנהלת זהות כפולה.

"כן, זה סקנד לייף, רק שבשניהם זאת אני. פייסבוק היו בטוחים שאני אדם מזויף וחסמו אותי. לכי תסבירי להם שזאת באמת אני ויש לי תוכנית ואני צריכה שני יוזרים. אבל זה עבד".

ירדן: "לי אין כוח להפעיל שני יוזרים. איך את מחליטה מה לפרסם איפה?".

שי־לי: "אני לא מפרסמת סטטוסים פרטיים. אבל אני באמת משקיעה שם!".

ברור. טוויטר?

ירדן: "זה שונה שם, אנשים בטוויטר מעדכנים לעיתים יותר קרובות מה הם עושים וזה פחות עובד על אינטראקציה. אתה שולח את הדברים שלך, ותתמודדו עם זה. יש גם את כל הסיפורים האלה על אנשים שצייצו ואז מתו".

סליחה?

"כן, אנשים צייצו ואז עשו תאונת דרכים, כאלה".

קורה באמת שמישהו מת והפרופיל שלו הופך להיות אנדרטה. אנשים ממשיכים לכתוב לו דברים.

שי־לי: "זה נורמלי לגמרי. אני בטוחה שבגן עדן יש Wi Fi".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"