אגדות וציורים

התערוכה "בקטנה" חושפת סדרת עבודות בזעיר אנפין וכמעט מיניאטוריות המצויירות על דיקט, ושונה מהסדרות שהצגתי בשנים האחרונות שאופיינו בבדי-ענק. המידות החדשות ביצירה נקבעו מתוך אילוצי שטח החלל בו בחרתי להציג, ואילו הדיקט כמצע נבחר מתוך שינויים ושיפוצים הנעשים בסטודיו ויצרו את ההשראה לכך: הריסה פירוק והרכבה.

השקעתי מחשבה רבה על-מנת לתמצת את הרעיונות מבדים מתוחים על קיר בניין שלם לעבודות כמעט מיניאטוריות. זה כמו לעבור מכתיבת רומאן לסיפור קצר. להגיד את אותו הדבר בהרבה פחות מילים.

"ללא כותרת"

אני מרגישה שגם דרך העבודות הקטנות משתקפות העוצמה והאקספרסיביות המלמדות התייחסות חברתית טעונה ומורכבת למירוץ החיים. יש הרבה צבעוניות וחיוניות בעבודות שמסמלות אופטימיות וחופש בהן אני מאמינה אבל יחד עם זאת יש תופעות לא פשוטות שנוצרו מתוך הדינמיקה האנושית, כמו ניכור וחוסר סבלנות. חלק מזה מומחש ביצירות דרך קשרים אסוציאטיביים לקולנוע, לעולם הפירסום לאגדות ולעולם הספרות והתאטרון.

הסדרה נוצרה מתוך ציור פיגורטיבי ובהם שילבתי אלמנטים המורכבים מעולם האגדות והמשחקים. הפכים אלה ביצירה משקפים הנגדה שקיימת בתקופתנו כתוצאה מבילוי זמן ממושך מול מסך האינטרנט. המציאות והמציאות המדומה מטשטשים ואין ביכולתו של האדם להבדיל ביניהם. ניסיתי לתעד חוויה חברתית עם נימה ביקורתית.

רגישות לפרטים הקטנים

כדי לראות את המתרחש בתוך הציורים, הצופה חייב להתקרב וכאשר הוא ממש קרוב הוא לפעמים מקבל חבטה הישר לפרצוף: העוצמה והדרמה, הפורטרטים העמוקים והמרגשים עברו לזירה קטנת מימדים. כמו זעקה הנשמעת רק למי שמוכן להיכנס לעולמי. 

"דיאלוג מתמיד בין הגבר לאישה"

הנושא המרכזי בסדרה אלו צעצועי עץ קטנים. זוג מתגוששים רחבי מותן, בובת מניקן-פינוקיו, בובת עץ המיועדת ללימודי ציור - סכמות של גוף האדם, עוזבים את עולם הצעצועים וחוזרים חזרה אל התבניות האנושיות, מתארים מערכות יחסים מורכבות, התגוששות בזירה, כאב הבדידות , יחסים בין גבר ואישה ועוד.

יש פה עיסוק בדיאלוג המתמיד בין הגבר לאישה. הסצינה לקוחה מעולם התיאטרון מקצינה את האמירה, על פיה האישה, אף בשלהי הפוסט מודרניזם עדיין הינה מוקד לאי סבלנות בעולם שוביניסטי וכאילו היא עולה על מוקד, כקורבן למציאות חברתית מעוותת. 

"בהשראת מחזותיו של חנוך לוין"

הדיבר של "אל תחמוד" עולה מעבודה זו, המתארת גבר הפורש את ידיו בחמדה, על משקל "תפוס כפי יכולתך" במציאות חברתית מתירנית, בתחושת חופש מזוייפת. הציור נעשה בהשראת מחזותיו של חנוך לוין כסימן חברתי מובהק.

"הציור מתכתב עם הסצינה ב'חלום ליל קיץ'"

המחזה "חלום ליל קיץ" מתרחש באתונה. בעקבות כישוף מתאהבת נערה בחמור. הציור מתכתב עם הסצינה שהיא סמל לתעתועי האהבה, וההבדל הדק בין מציאות לדמיון. הרגשות המסנוורים את האנשים מלראות נכוחה ומשפיעים על ההחלטות והשיפוט שלהם אף במערכות יחסים בין אנשים ובהתנהלות האדם באשר הוא, כגון: חברה ופוליטיקה. 

"יופי וכיעור מצויים בציור על רקע מעגל" 

הציור משקף הפכים שבאגדת היפה והחיה: יופי וכיעור מצויים בציור על רקע מעגל המסמל מערבולת, הקצנת רגשות כדימוי להפכים ומאידך למורכבות החיים, ביחסים בין בני אנוש וזוגיות. 

"פינוקיו משמש מעין ראי החברה"

בעבודה זו שילוב של ציור "ready made". גם כאן כמו בשאר העבודות מוטיב ההפכים מצוי במרכז הסצינה: המציאות המדומה הטופחת על פני המתבונן באמצעות בובת פינוקיו שמשמש מעין ראי החברה, גישתי המתעדת והביקורתית מתווספת אף בעבודה זו, התייחסות אל הפרט והכלל במציאות פוליטית מגמתית.

"המעודדות - מהותה וערכיה של חברה מערבית כושלת"

המעודדות מייצגות את החלום האמריקני - המיתוס, לפיו כל אחד יכול להתעשר בארצות הברית, והקסם ההוליוודי הנוצץ והזוהר קרוב כל כך לפתחו של כל אדם באשר הוא. בציור בחורה בחצאית קצרצרה מנפנפת בפומפונים. עצם השימוש במוטיבים אלה מעידים אודות מהותה וערכיה של חברה מערבית כושלת - ששמה לפניה לחם ושעשועים במציאות שמקדשת את הבידור והפנטסטי כתחליף למסורת ותרבות.

זמירה הינדס ורטנברג, "בקטנה". אוצרת: חנה ברק אנגל. בית האמנים, רח' אלחריזי 9 תל אביב