כסף מזבל
ג'ואל דובב מצא דרך מצוינת לעשות כסף: להציע למכירה את האשפה של השכנים, פחות או יותר. לפני שהבין מה קורה הוא הפך לכוכב אינטרנט וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לספר בדיחות
לפני מספר חודשים השיק דובב את crapatmyparentshouse.com, אתר אינטרנט ובלוג, שנועד להביא תיעוד יומיומי של מה שאנשים מסוימים באמריקה רואים כאשפה ואיל אחרים יכולים לראות בו אוצר. דובב מקבל תמונות מכל רחבי ארצות הברית, תמונות המתעדות את המציאות שאנשים, בעיקר אלו שכבר נמצאים עמוק בתוך גיל הזהב, שומרים אי שם במעמקי המרתפים ובגבהי עליות הגג, ערימות של חפצים שאבד עליהם כלח. מאגר התמונות מרשים, ומדגם אקראי כולל בובות שעווה, פחיות משקה, "יצירות אמנות", כרכי אנציקלופדיה שמחבריהם היו משוכנעים, כנראה, כי העולם מרובע, אקדחים, פחיות שימורי בונים (כן, החיה), תבלינים שהיו ונותרו ירוקים (רק שעכשיו זהו ירוק של עובש), משחקי לוח משנות החמישים, טבליות נגד שלשול שתוקפן ודאי פג עם תום מלחמת האזרחים, תקליטי עם רוסיים, ועוד ועוד.
דובב, 28, נולד להורים יהודים שבילו תקופה ארוכה בישראל. סבו היה קצין מנדט בריטי שהתאהב בפלשתינה בסבתו, שהגיעה לארץ מליטא. בין עליות לישראל וירידות לאנגליה, התמקמה המשפחה בעיירה שרינג, מסצ'וסטס. איזה מין מקום זה שרינג? דובב מסביר: "ברוקליין, מסצ'וסטס, היא כמו גירסה קטנה של ברוקלין, ניו-יורק. ושרינג היא כמו גירסה קטנה של ברוקליין. מקום מאוד יהודי". דובב, שמתגאה כי "עדיין יש לי את הקלטות של רחוב סומסום בבית: תירס חם תירס חם!", שמר על קשר עם שבט בני דודיו בישראל.
crapatmyparentshouse.com - האתר של ג'ואל.
פיראטים יהודים
"כל החברים הישראלים קוראים לי יואל, וכל השאר קוראים לי ג'ואל. לגבי שם המשפחה, קורים בדרך כלל שני דברים: האחד, אנשים פשוט נתקעים אחרי שלוש האותיות הראשונות. דוב... דוב... משהו פשוט לא עובד להם במוח. אחרים עוד מנסים... ג'ואל דובר! ג'ואל דובן! אבי היה במקור מאנגליה, ושינה את שמו מסטנדר לדובב, כנראה כדי להרגיש קצת יותר ישראלי. אני חושב שזה המקרה הראשון בהיסטוריה, שמישהו משנה את השם שלו למשהו שקשה יותר להגות. בחיי. הוא בטח אמר, 'אני רוצה שיהיה לאנשים קשה יותר ושיבדקו אותנו ביתר קפדנות בנמלי תעופה'".
הוריו התגרשו מאז, אבל הם עדיין גרים בסמיכות זה לזה. הוא יכול לקרוא ולדבר עברית, אבל לא באופן שוטף. "הייתי עכשיו בביקור בארץ. אנחנו נוסעים במכונית ואני כל הזמן רואה שלט, שמכוון אותנו לבית לחם. אני קורא את זה שלוש או ארבע פעמים ולא מבין איפה הבית הזה, שעשוי מקמח. רק בסוף הבנתי שזה 'בית לחם', ושישו כנראה, הגיע ממקום שמייצר לחם שיפון".
לאחר התיכון עקר דובב לקליפורניה, שם למד בבית ספר לאמנויות, אולם לא סיים את לימודיו. "זה לא היה בשבילי", הוא אומר. לאחר מכן ניסה קומיונטי קולג' בסן-פרנסיסקו ואת האוניברסיטה של המדינה. "באופן מצחיק, היה לי פרופסור עתיק, ומסתבר שהוא היה בעבר המרצה של מי שהפך לבעל חברת המדיה שקנתה לבסוף את הזכויות הטלוויזיוניות לאתר שלי". באותה תקופה חשב על עליה לישראל. "הייתי בן 21 או 22, די אבוד, ולא ידעתי כל כך מה אני רוצה או מה הצעד הבא. עמדתי לקנות כרטיס בכיוון אחד לישראל, אבל אז ניתנה לי הזדמנות להצטרף לקבוצת כותבים קומיים של מופע נודד בסן-פרנסיסקו. זו הייתה חוויה נהדרת, הציעו לי את העבודה והחלטתי לדחות את המעבר לישראל. אמי אמרה שישראל תמיד תהיה שם, ושזו נשמעת כמו הזדמנות מצוינת, כך שהרגשתי קצת יותר טוב לגבי ההחלטה שלי להישאר". לפני כשנתיים וחצי עבר דובב לקראון הייטס, וכיום הוא נהנה מהמגורים בשכונה החרדית למהדרין.
את האיחור הקל לפגישתנו הוא מתרץ בכך שהוא "אפילו מקדים לפי זמן יהודי". ארוחת הבוקר שלו היא, איך לא, בייגל עם קרים צ'יז. "אני לא סומך על מקומות שיש בהם אור ניאון ורוד ובוהק. הם בטח מנסים לסנוור אותי כדי שלא אראה מה מגישים לי על הצלחת. בייגל זה הימור די בטוח, לא?" הוא מגחך.
איך התחיל כל הרעיון של הקמת האתר?
"נסעתי הביתה לטקס סיום בית הספר של אחי הקטן. כשאני שם, אמא שלי תמיד מתייחסת אלי כמו אל ילד ומחלקת לי פקודות. באחת הפעמים היא ביקשה שארד למטה, למרתף, ואביא משהו מהמקרר. מתוך הרגל, פתחתי את המקפיא וגיליתי שם ערימות של בשר קפוא. רוחות רפאים של בריסקט מראש השנה של 2006, עוף, קניידעלך, דברים שאתה מפחד לבדוק את התאריכים שלהם. ראיתי את הספרות 56 או 57, ויותר מזה לא העזתי להציץ. היה די מרתיע. ובמקרר מתחת, היה בקבוק גדול של יין מנשביץ עם, ואני לא מגזים, חצי שלוק של יין לכל היותר. כאילו, מה זה?! שבור והשתמש למקרה של ברית חירום?"
טיפוסי למדי?
"טיפוסי מאוד. זה היה ממש מצחיק. עליתי למעלה וראיתי שעל האח, לצד מנורות, שופר, סביבונים ושאר חפצי יודאיקה, ישנה ספינת פיראטים ישנה. שאלתי אותה אם אנחנו פיראטיים יהודים, ואפילו היא לא זכרה איך או מתי קיבלנו את זה. התחלתי לצלם כל מיני דברים מוזרים בבית. לאבי החורג יש ערימות של ספרי ראיית חשבון משנות השבעים, עם איזה חוברת 'הבה נגילה' באמצע מדף הספרים. כל זה הצחיק אותי מאוד. בכלל, התחלתי את האתר כאלבום בפייסבוק והוספתי כתוביות לכל תמונה. אנשים כל כך התלהבו ושכנעו אותי לפתח את העניין".
למה לדעתך אנשים שומרים דברים כאלה?
"יש הרבה סיבות שונות, ובטח המרכזית היא החיבור הרגשי לחפצים האלו או לתקופות שהחפצים האלו מייצגים. בימים אלו אני מרגיש שלדברים יש פשוט הרבה פחות משמעות".
בגלל תרבות הצריכה?
"כן, בגלל תרבות הצריכה, בגלל איקאה, איך שתרצה לקרוא לזה. יש הרבה חרא, או זבל, שאנשים פשוט נקשרים אליו. קיבלתי לפחות שתי תמונות של כדי אפר. באחת מהן האנשים ששלחו לי את התמונה בכלל לא ידעו של מי האפר. הם חשבו שאולי זה החבר של עוזרת הבית, ששכחה את זה שם בשנות השבעים. זה די מצחיק, בהתחשב בנסיבות. הזבל הזה מזכיר לאנשים נשכחות. מישהו שלח לי תמונה של שואב אבק המכוסה במשהו, שהיה מכוער פי אלף מהשואב עצמו. היה להם חשוב להראות את זה. אולי זה עניין של נוחות, כי העולם הוא מקום די מפחיד לפעמים".
איך אמא שלך הגיבה לאתר?
"היא ש-נ-א-ה את זה בהתחלה. היא די הכריחה אותי להבטיח לה שאני לא אמשיך עם זה. וכמובן... לא הקשבתי, כי ככה זה. פשוט רציתי שהבלוג יהיה טוב ומצחיק. לא בקטע של לצחוק על אנשים, אולי רק לדקור אותם קצת... כלומר הסיטואציה מצחיקה, לא הבעלות על החפץ הזה או האחר. ניסיתי לשמור על טקט. בסוף אמא שלי השתכנעה והתחילה לצחוק מזה בצורה היסטרית. עכשיו היא כבר מראה את הבלוג לכל מי שרק רוצה לשמוע".
מה סבתא שלך הייתה אומרת?
"מבטלת את זה בחיוך. היו להם תחתיות כאלו מעור שמכוסה בפרווה של חיות אמיתיות. זה די הפחיד אותי כילד, לשים את פחית המשקה שלי על הדבר הזה".
גזענות לארוחת ערב
האתר של דובב זוכה לכ-100,000 מבקרים יחודיים בחודש. "זה די מפתיע וגם לא מפתיע. אחרי שכתבו עלי ב'האפינגטון פוסט', העניין די תפס תאוצה", הוא מודה.
אתה חושב ששימור זה עניין יהודי?
"אני חושב שזה עניין אתני ותרבותי ושהרבה קבוצות וקהילות עושות את זה. ראיינו אותי לשתי תכניות רדיו באירלנד, והם אמרו לי שאני חייב לראות את הפריטים הדתיים המטורפים שיש להם שם. שלחו לי תמונות של פסלון של ישו שזוהר בחושך. הוא נראה כמו גרסה מוקטנת וצלובה של הענק הירוק. כל דבר דתי הוא בעל פוטנציאל להיות מצחיק בצורה מגוחכת. כשהייתי קטן הייתה לנו פחית לאיסוף צדקה של שיקאגו בולס".
לאן האתר הזה הולך?
"אני רק רוצה להמשיך ולפתח אותו. ולמרות שאני מאשר וכותב את הטקסט ל-99 אחוזים מהתמונות, לאתר כבר יש חיים משל עצמו. אנשים שולחים לי אי-מיילים נרגשים וכותבים שהאתר והחפצים מזכירים להם את הוריהם שמתו ואת הילדות שלהם. הרבה פעמים הם מנקים את הבית אחרי שההורים שלהם גרו שם במשך 40 שנה, מגלים שם כל מיני דברים, מזרנים שמלאים באקדחים ורובים. שטויות מפחידות. אגב, מלא נשים מבוגרות נכנסות לאתר שלי".
האתר עוזר לך עם נשים?
"לי? ממש לא. אבל אחי הקטן כל הזמן משוויץ באתר ליד בנות, אז אולי הוא מרוויח מזה".
כל תמונה מתאימה, פחות או יותר, תיכנס לאתר של דובב. "יש לפעמים דברים גזעניים. שלחו לי פסל של אדם שחור שנראה כמו קוף ואוכל אבטיח. הכתובית שהוספתי לזה הייתה: 'נחשו מה יש לארוחת ערב? גזענות!' ויש אנשים שכל כך מתרגשים לראות את הדברים שלהם באתר, עד שהם שולחים לי אי-מיילים ומנדנדים ובודקים מתי אני מכניס את התמונה. זה עושה להם משהו".
יכול להיות שתיעוד זבל היא פעולה זבלית?
"לא, זה מגניב! חרא יכול להיות כל דבר. אני אוהב לבלות את זמני בחנויות יד שנייה. יש שם דברים מטורפים. אני לא צוחק איתך, זה קורע. קלטות וידאו שמתעדות את חייהם של אנשים מוזרים. אתה פשוט נחנק מרוב שזה מצחיק!"
כחודשיים לאחר ההשקה החגיגית, דובב כבר השכיל למכור את הזכויות לספר מצולם שיתעד לפי קטגוריות את הבלוג והתמונות המלוות אותו. "האמת היא שהרבה מוציאים לאור פנו אלי די מהר וזה היה כזה משוגעס. מטורף. התקשרו אלי מתחנות רדיו, מאוסטרליה, מקנדה, מאיפה לא. אני בטוח שהספר יכול להיות להיט ושאנשים יקנו אותו. יש כל מיני בלוגים על דברים מוזרים שכבר הפכו לספרים, אבל אין משהו ממש כזה".
אני בכלל קומיקאי
דובב היה נשוי במשך שנתיים, אבל העניין "הסתיים ברוח טובה". פרק החיים הזה נתן לו רעיון לכתוב על גירושים לגילאי העשרים, עוד חומר מוצלח לבדיחות אין ספור. בעבודתו היום יומית, כלומר זו שממלאת את לילותיו, הוא משמש כקומיקאי המופיע ברחבי ניו-יורק חמשה עד שבעה לילות בשבוע. הוא מכנה את עצמו "ג'סטין טימברלייק הלבן" ומקנא בדובי פנדה על כך ש"חבורת מדענים בחלוקים לבנים מקדישים את חייהם בכדי לוודא שהחיות האלו ישתגלו". דובב: "אני עושה אימפרוביזציה, אבל נהנה יותר מסטנד אפ. אני מדבר על החיים, על הדברים המוזרים שבחיים. יש לי קטע חדש על כך שחדי קרן היו מניאקים. כאילו, נוח הכניס את כולם לתיבה חוץ מהם, אז בגלל זה הם נכחדו. בטח נוח אמר לחיות האחרות, 'חדי הקרן ישנים, אל תעירו אותם לפני שאנחנו זזים! הן החיות האלו שלא מביאות כלום למסיבה או באות לארוחת ערב במסעדה ולא מזמינות כלום'".
איפה הופעת לאחרונה?
"הזמינו אותי למועדון בצפון מיין וכנראה שהייתי היהודי היחידי ברדיוס של אלף קילומטר. בעל המקום התגאה בכך שיש לו קומיקאי מניו-יורק. בטח לא חשבתי להתחיל את המופע שלי בבדיחות על יהודים. אתה יודע, כולם שם ווייט טראש ולי היה זקן עבות ושחור. הם בטח חשבו שאני צריך לעשות תעלולים בג'ונגל או בכלוב. אני בדרך כלל מספר לכולם שלדעתי גיבור משחקי הווידאו, סופר מריו, הוא בכלל יהודי ולא איטלקי. תחשוב, הוא גוץ שמן ומשופם מברוקלין, שאשכרה דופק את הראש בקיר בכדי שייצא זהב. אבל בסופו של דבר הייתה הופעה טובה. פשוט צריך למצוא מכנה משותף לכולם".
אולי האהבה לבייקון?
"בדיוק! זה מה שמשותף לכל הדתות. לא, סתם. התחלתי קצת לצחוק על הקהל, כי הם דיברו איתי במהלך ההופעה. מישהי אמרה שהיא אחראית על פעילות בבתי אבות. שאלתי אותה, 'מה הדבר הראשון שאת רושמת על הלוח? אל תמותו?'"
אתה יודע, פסיכולוגיה בגרוש אומרת שקומיקאים צוחקים כי הם מסתירים כאב.
דובב מרצין בפעם הראשונה מאז תחילת הראיון. "יש בזה משהו, למרות שזה יותר מסובך. באתי מרקע מאוד יחודי והיה שם לא מעט כאב. הורי התגרשו מייד אחרי הבר מצווה שלי. כן, לקומיקאים אין פשוט ברירה אחרת. 'הליצן העצוב'. אני יכול להיות קודר לפעמים. לא בצורה מוזרה, אלא כי זהו חלק מהטבע האנושי. אתה מבין אותי?"
התמודדת עם דברים אחרים?
"תמיד יש דברים שמפריעים לאנשים. קומיקאים תמיד מתמודדים עם משהו. אני חושב שלצחוק על דברים זה עוזר. אם אתה רואה דברים בצורה מסוימת אז... ישנם אנשים שתפקידם הוא לתקן מזגנים או לגרום לאנשים אחרים להחלים. אבל קומיקאים צריכים להצחיק, זה הכל. להאיר דברים בצורה אחרת. לא קל לאכזב את ההורים שלך ולומר להם שלא תהיה עורך דין או רופא או רואה חשבון, ושאף אחד לא ישלם עבור ביטוח הבריאות שלך בעשר השנים הקרובות".
מנקודת מבטך ומאז שהתחלת עם הסטנד אפ, העולם מקום מצחיק יותר או עצוב יותר?
"זו שאלה ממש טובה. תראה, זה בטח קצת יותר משניהם. איך שהתחלתי עם הקולג' היה אסון התאומים. כאילו, איך תתמודד עם תחילת חייך הבוגרים, אלפי מיילים מהבית, כשהעולם נגמר לך מול העיניים? דברים קטנים ומוזרים עושים אותי מאושר יותר במהלך היום, בלי ספק. ההודעה הקולית שלי בטלפון אומרת, שאני לא יכול לענות עכשיו כי כנראה אני בדיוק מטיס מטוס או מבצע ניתוח מוח או אחת מאלפי הפעולות האחרות שבהן אני מוכשר".
אתה חושב שהבלוג יכול להיות מתאים כחומר טלוויזיוני?
"היי, יש הרבה זבל בטלוויזיה כבר עכשיו, לא? התוכנית 'שיט שאבא שלי אומר', שרצה עכשיו ב-ABC, התחילה כחשבון טוויטר של מישהו".
אגב, אנשים פנו אליך וביקשו לקנות את החפצים שמצולמים באתר?
"היה איזה טלפון ורוד בצורת נעל עקב שהמון אנשים רצו לקנות, אבל אני לא הולך לפתוח חנות עכשיו".
אז אפשר לעשות כסף מזבל?
"לגמרי!"
http://www.crapatmyparentshouse.com
